בפוסט האחרון כתבת "מחר אני מתגייסת".
עברו חודשיים. חודשיים ושישה ימים.
מי היה מאמין?
איזה טירוף של חודשיים עברו עליי.
היה קשה. ממש ממש ממש קשה.
בטירונות בכלל... סבלתי שם ממש.
בקורס היו רגעי שפל ורגעי התעלות.
למדתי המון. הכרתי חברות. התמודדתי והתגברתי על מכשולים.
הוכחתי לעצמי, שזה המקום שלי ושמגיע לי להיות שם.
הקורס נגמר, ב-22,9,10
יום לפני ב-21 היה לנו טקס יום קורס והענקת שרוכים (השרוך הכי מהמם בצה"ל)
קיבלנו גם סיכות של המורות החיילות שנקראות החינוכון (כמה הולם XD)
הסגל ערכו מעין טקס קטן כזה וכל אחת מהסגל בחרה למי לתת את החינוכון שלה (שהיא קיבלה בטקס שרוך שלה)
והמדריכה שלי נתנה לי את הסיכה שלה.
אין לי מילים לתאר כמה בכיתי. מהתרגשות.
המדריכה המדהימה שלי הייתה חלק כל כך גדול בכל החוויה של השישה שבועות המטורפים האלה.
היא עודדה והרגעיה, היא האמינה בי וביכולות שלי ותמיד הערכתי אותה מאוד והכבוד של לקסל את הסיכה שלה..
פשוט וואו.
אז הציבו אותי בהצליה. הפתעה עצומה. ביקשתי להיות בדרום והייתי בטוחה שישבצו אותי באיזו עיירת פיתוח.
אני עם ברקת, חברה טובה מהקורס. תמיד מצחיק לנו ביחד שזה ממש ממש נחמד.
עכשיו יש לנו קצת חופש. מחר יש יום אזורי בהצליה, נוסעים לפגושאת כל החבר'ה מהאזור.
וביום ראשון כניסה לדירה, פגישה עם הקבסי"ת, אולי כניסה למועדונית ויאללה לעבודה.
אני לחוצה פחד. עכשיו הכל מתחיל. כל החודשיים האלה היו רק ההכנה ועכשיו, עכשיו מתחיל השירות האמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
