זה נגמר. תקופה ארוכה.
כל כך ארוכה.
אלפי מדרגות שטיפסתי,
ביותר משלושה בניינים.
מליוני פעמים גם נשברתי,
והבנתי שלא מוותרים.
אז עברתי. מחקתי.
החלטתי להתחיל מחדש.
נלחמתי ונפתחתי,
נאבקתי ושרדתי.
ועכשיו אחרי 12 שנים (עם שש אחרונות קשות במיוחד).
אני עומדת לפני הסוף. סוף של תקופה.
תקופה שמהווה הרבה יותר מחצי מחיי.
עוד שתי בגרויות אחרונות ואני שם.
כל כך קרוב.
מי היה מאמין? מי היה מאמין שהתקופה הזאת באמת תיגמר מתישהוא.
כי כשאומרים את זה, לא באמת מבינים.
ועכשיו בריצת המרתון האחרונה, אני מסתכלת אחורה.
ומרשה לעצמי להיות גאה.
עברתי כל כך הרבה. ולמרות התקופות הקשות לא וויתרתי.
נלחמתי עם השיניים, נאבקתי- בעיקר בעצמי.
והצלחתי להבין שלא טוב לי. ושאם לא טוב אז לא סובלים.
הכנתי תוכנית, דיברתי עם ההורים.
קבעתי פגישות. ועברתי.
התחלתי מחדש. הכרתי אנשים.
אפילו היו לי שני ידידים ששמחו לתת לי טרמפים באופן קבוע.
אספתי חוויות. פגשתי אנשים שבחיי לא הייתי פוגשת בשום מקום אחר.
התחלתי ללמוד בערב.
התמכרתי לברד.
התחלתי להרגיש הכי בנוח באוטובוס. וללמוד אפילו להנות מהרוגע של הנסיעה (חוץ מבימי חמישי).
למדתי להכין את עצמי נפשית לפני נסיעה באוטובוס ביום חמישי (^)
התחלתי להרגיש בבית ברחובות.
קיבלתי פרופורציות.
גיליתי שהאישה מהמכבסה ברחוב מנוחה ונחלה מחייכת כשהיא רואה אותי וחייכתי בחזרה.
למדתי:
שלא מומלץ לקנות מסטיקים במכונת ממתקים.
שגיאוגרפיה זה משעמם.
ושהילדים מהצופים עושים המון רעש.
אני לא מתכוונת להשלים בגרויות אחרי הצבא (ושאני אפילו לא שומרת את זה כאופציה).
שאחרי לילה לבן אני לא מתפקדת. בכלל.
שבנאדם שנראה אתיופי יכול להיות תימני.
בשיא המקריות במשך כל קורס ג"ג ישבתי ליד מישהי שנולדה באותו תאריך לידה כמו שלי.
שמעתי מישהי מקטרת על האקס ונהנת מפלירט עם מישהו אחר.
אותה אחת ^ החליטה שאני צריכה לצאת עם מישהו מהקבוצה (אחד מהידידים שנתן לי טרמפים).
ניסיתי להשתיק אותה וזה לא עזר.
סיפרתי לאנשים שאני בת 17 והם לא האמינו לי.
סיפרתי שעזבתי את הבי"ס ושאלו אותי למה.
הבנתי שיש המון טיפוסים בעולם.
הגעתי הביתה מהלימודים באחת עשרה ועשרים.
הלכתי לישון כל יום בשתיים. וקמתי באחת עשרה.
מישהו סיפר לי משהו ממש ממש אישי ואמר לי שאני כמו אחות קטנה בשבילו. (מתעלמת מכך שלא דיברנו יותר אחרי הקורס).
קיבלתי המלצות על ספרים, שכחתי את ההמלצות, קניתי את הספרים ללא קשר להמלצות.
ונזכרתי רק אחרי שקניתי אותם.
סחבתי שני אלטסים + שני מיקודים על הגב כל יום במשך חצי שנה.
עברתי בי"ס אקסטרני.
התחלתי ללמוד בגדרה.
וללכת ברגל כי זה קרוב לבית.
עברתי מקבוצה של שלושים לקבוצה של שלושה.
הכרתי את התלמידים שלומדים איתי (קצת יותר מדי טוב)
ואת הרגלי ההיגיינה של המורה לתנ"ך (שוב, מעבר למה שהייתי רוצה לדעת).
גיליתי שיש לי מורה מגניבה לאזרחות.
אמשיך לערוך בקאוב.