אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט.
ההשראה שלי לכתוב את הפוסט היא מסרט שראיתי,
קוראים לו Mom at Sixteen (קישור לחלק הראשון של הסרט)
הסרט דיי מספר על ילדה בת 16 שעוברת לבית ספר חדש
משם הכל מתחיל להסתבך, או להפך ?
הסרט הזה לא צפוי לדעתי, והוא נורא מרגש, אני אישית בכיתי בסוף
כי פה זו לא סתם מישהי שנכנסת להריון, מסבירים שם את המשמעות
בין "אם" ל"אמא" אתם תבינו כשתראו את הסרט.
והסרט גרם לי להבין שנכון לפעמים ההורים שלי פשוט כ"כ מכעיסים אותי
או מעליבים אותי שאני רוצה לקחת תיק ופשוט ללכת כמה שיותר רחוק
מהבית ולא לחזור לעולם, אבל הם עדיין ההורים, בין אם הם ביולוגויים
או לא, הם גידלו אותי, ודאגו לי, ועזרו לי תמיד!
נכון אני מרגישה שאני יותר מקופחת ושרוב תצומת הלב מופנת לאח שלי
אבל הם עדיין ההורים שלי.
ועכשיו הפרשה הזו על האמא שהרעיבה את הילד בן השלוש. כשראיתי את התמונה
של הילד, אני פשוט בכיתי. זה נורא עצוב שאם אתה לא יכול לסמוך על אמא
שלך, אז על מי אתה יכול לסמוך ?
למי אתה יכול לספר את הבעיות שלך ?
אז השאלה שלי היא, קרה לכם שברחתם מהבית ? באמת ברחתם ולא הלכתם לכמה שעות, שלא חזרתם יום או יומיים ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just...Sandra
