פעמיים! פאקינג פעמיים פירמטו לי את המחשב!! החודש!!! רק בחודש הזה!! פעמיים!! WHAT THE HELL IS WRONG WHIT IT?!

נחס. אז אין לי מחשב. אני אצל סבא וסבתא, להם יש אינטרנט נורמלי. וואו, אם הייתה תחרות יופי לסבים, הם היו זוכים מקום ראשון. הם רק בני שישים וארבע, אבל הם נראים כמו בני חמישים! סבתא שלי מנייאקית. בלונדינית עם עיינים כחולות,צרפתיה. וסבא שלי, גבוה גבוה ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל הוא היה פעם חתיך. מה שעוד יותר מוזר, זה שלסבתא שלי קוראים שרה, ולסבא שלי אברהם. דמאט, אברהם ושרה. ולהורים של סבא שלי קוראים מרדכי ואסתר.

משעמם לי נוראנוראנוראנורא, אז אני הולכת לשחק עם גור חתולים ג'ינג'י שמצאתי למטה =]

צ'ימו^^

[החיים ע"פ סיידי]

הבנתם? הא? הא? יעני סוף כל סוף? אבל עם פוסט? אה? אה? עזבו לא מצחיק.

המחשב הדפוק שלי נדפק.

כלומר אין לי יכולת קריאת תגובות, הגבה, כניסה למסנג'ר או לחילופין כתיבת פוסטים.

לכן אני כותת מהמחשב של ג'סי.

בדרך מהנסיעה בים המלח פגשנו בישוב בשם "חורה".  וזה הצחיק אותי. מה שעוד יותר מצחיק זה שהיה שם מוסך בשם "מוסך חור".

אתמול הייתי בטוקיו שנחאי, ובדרך לשם הייתה שיחה.. מעניינת.

אמא שלי:"איזה ים יפה!"

עדן:"בטח יש שם המון מדוזות."

אני:"במזרח אסיה יש אנשים שאוכלים מדוזות. בעעעעעעעעעעעעעעע"

אמא:"מה בעעע? האנשים האלה אוהבים אותם."

אני:"כמו שיש אנשים שאוכלים מוח? בעעעעעעעעעעעעעעע"

אמא:"מה בעעעע? לידיעתך זה ממש טעים."

אני+עדן:"0.0"

אמא:"יש אנשים שאוכלים גם אשכים."

אני:"בעעעעעעעע"

אמא:"מה בעע? זה טעים מאוד, זה נמס בפה."

אני:"אמא איך את יודעת את זה דמאט?"

אמא:"אכלתי, זה ממש ממש טעים."

אני:"אשכים בשבילי נועדו רק לרביה תודה רבה."

חומר למחשבה: מה הקטע עם "דפקת לי ברז"?

ראיתי אנימה, והיה שם את המשפט הכי הכי אידיוטי.

הבן:"גיליתי שאנחנו אחים!"

הבת:"זה אומר.. שאתה אחי?!"

נ.ב יום שוקולדי =]

ערב.

לא מאוחר ולא מוקדם.

דמעה ואחריה עוד דמעה,

עד שכל הדמעות ייגמרו.

זהו. המשחק נגמר. החיים נצחו אותי.

אין לי יותר חברות. רק שתיים, אפילו שלוש.

רבתי עם כולם. כולם שונאים אותי.

אבל הם לא מבינים, הם לא מבינים שאני לא רוצה לריב! אף אחד לא מבין שלאבד ידיד זה הדבר הכי כואב.

ולמרות זאת, איבדתי אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

והדמעות זולגות עד למטה וניתזות לכל עבר.

אני מרגישה ריקנות שכזו..ריקנות שחודרת לתוך העצמות.

בכל יום שעובר אני מתה יותר ויותר.

לא הפסקתי לבכות כל הערב.

דמעה אחת, אחרי עוד אחת ועוד ועוד ועוד.

אני קמה מהכיסא, נופלת על המיטה, מצמידה את הראש לכרית ובוכה חלש חלש, כדי שאמא לא תשמע.

ואיך בכל זאת היא תשמע? היא עסוקה בטלפונים כל היום. לפעמים אני חושבת שאני צריכה להתקשר אליה כדי לדבר איתה.

ואבא שלי? הוא בכלל לא אבא. איתו לא דיברתי כבר 3 חודשים.

והיום? היום איבדתי עוד ידיד.

כזה שהיה נורא נורא חשוב לי.

אני יכולה להאשים רק את עצמי.

ואין פלא, אחרי שהייתי מדברת איתו כלכך הרבה זאת כבר הטרדה.

לא יכולתי לדעת אם זה מציק לו או לא.

ואז, אחרי שאיבדתי כלכך הרבה ידידים, דיברתי איתו עוד יותר, כדי להיות בטוחה שאותו אני לא האבד.

ועכשיו רבנו. בגלל הגאונות שלי.

אני שונאת את עצמי.

הגיע הזמן להודות שהבעיה היא בי.

אני כ"כ אנוכית שזה מפחיד.

אולי אין לי סיבה להיות מבואסת, אולי לא באמת איבדתי אותו,

אבל זה כ"כ מרגיש ככה.

חיים ריקניים,

כל יום חיה בשביל להשיג מטרה.

אני לא רוצה לחיות יותר!

אבל אני כן אחיה.

אני אחיה כי אני פוחדת מהמוות.

פוחדת שזה אולי יכאב לאנשים.

אבל המוות, הוא כלכך לא נודע. ההרגשה שנותנים למישהו ללכת, שלא תראה אותו שוב.

המוות זה מין סוג של הכחשה.

מה שבעצם גיליתי היום, זה שהכחשתי כלכך הרבה פגמים באנשים אחרים,

כלכך הרבה פגמים שהטלתי על עצמי.

איך זה..שלבנאדם יש כמעט הכל ובכל זאת הוא תמיד מחפש עוד?

שלכם בכנות, מרק עוף עצוב.

אני נוסעת לים המלח!! ולא תראו אותי שבוע!! תבכו!! ='[

אתמול ניסיתי להעלות פוסט עם שיר שקוראים לו שיר קניה בדיזינגוף,שזה שיר די מטריד,אבל המחשב של שי שונא אותי.

אתמול כל הלילה הכנתי לעצמי רשימה עם שירים מובחרים לנסיעה.

קרה לי מקרה..די מוזר אתמול. נכנסתי לוואלה, רשמתי ססמא ושם משתמש, לחצתי על כנס,נכנסתי לדואר אלקטרוני, וקיבלתי אימיל הזוי ביותר. נכנסתי לאימיל, קראתי, ומה רשום שם?

"מזל טוב ליום הולדך ה-84!

מאת:אתר אלפי."

[נוו האתתר הזה של התינוקות, אלפי]

אני מבינה לגמרי שאין יותר אוונסנס T-T   T-T   T-T   T-T   T-T   T-T

ואני מתעעעעעעע כבר למחנ"ק. אגב, שמולקע פירסם עוד פוסט. לאחר המון, המון, המון זמן.לא נורא.. מקסימום נסכול אותו.

עעע שבוע טוב לכולם בבצפר בזמן שאני אוכלת ארטיקים ושוחה בבריכה לכולם =] מוחעחעחעחע

אני קוראלה דוילית. P:

יום שוקולדי ;)

נ.ב,איך זה שלא משנה באיזה שאלון, כל פעם שמזדמן לעונה הוא רושם בתשובה שהשאלון הזה בדיחה, שעכשיו הוא צוחק על השאלון הזה והשאלון הזה טיפשי? אם השאלון כלכך טיפשי, למה הוא בכלל עונה עליו?

או. נו טיים נו סיי.חזרתי לבלוגי האהוב והעלוב, כדי לספר לכם עוד מעלילותי.

הצהרתי שאני לסבית לא מוצהרת עד שיבוא מישהו חתיך,

אני הולכת היום למאמא מיה,

ויום ראשון.. ים המלח. יאפ.

החופשה שחיכיתי לה כבר..המון זמן.

הסתפרתי אתמול. ועוד מעט מחנ"ק.

אני כלכך מתה כבר למחנ"ק... נחשו מה יש במחנ"ק? תחרות ריצה. אני נגד שמולקע. הוא טוען שבנים רצים מהר יותר. אני טוענת שהוא לא יודע לטעון. קיצ.. אם הוא מפסיד הוא צריך להסתובב עם שלט שכתוב עליו אני שובניסט במשך כל היום. אם אני מפסידה.. אין לי מושג מה אני עושה.

ממ..

מחר סיור בשל"ח.

ויום שישי זה היום האחרון שלי במקיף ט'. אני עוברת ל-ו'.

אמא שלי קנתה אוטו חדש, יונדאי גיטס בצבע כסף. היא מאגניבה.

זהו בעיקרון... שיהיה לכם יום שוקולדי..

עברתי כלכך הרבה בזמן האחרון.

אמרתי בלאט,

הייתי בארומה לראשונה בחיי,

שמעתי את אמא שלי אומרת סקסי,

הפלאפון שלי נפטר,

הפלאפון שלי קם לתחייה,

מחשבי פורמט,

הכבל של האמפי4 שלי לא פועל אז אי אפשר להטעין אותו,

והייתי בברית של הבן של מיכל ויאיר, שנקרא ביום זה ממש יונהתן יצחק לביא.

בעוד פאקינג 8 ימים אני מסיימת ללמוד.לא כולל שבתות. אני ממש לא במצברוח לכלום ואתמול גם נופר וגם מיכל לא ענו לי כשהייתי צריכה לדבר איתם.

עומד להיות טיול של צוות צופיות, שלוקח איתו רק שני חניכים מכל גדוד - בן ובת. אין מילה שיכולה להגדיר עד כמה אני מתה לצאת לטיול הזה. אני פשוט חייבת לצאת לזה! זאת מטרת החיים שלי כרגע! דמאט אני לא משתחררת מזה.

בפעולה הקודמת התחלנו לדבר על חלומות. צלולים. וזה ממש מוזר מבחינתי, פאקינג 90 דקות שאתה יכול לעשות בהם כל דבר שאתה רוצה ואף אחד לא יגיד לך שום דבר אם לא תגיד לו..כ"כ מאגניב. דיברנו על קללת המכשה או משהו כזה, שזאת אגדה שכל לילה מכשפה מתיישבת על החזה שלך ומנסה לגנוב לך את הנשמה. נמ.. פוסט קצר יחסית. אין לי על מה לכתוב. החיים שלי ריקניים.

נ.ב,זה מוזר לאכול ארוחת צהריים עם המורה שלך לג"ג.

עריכה:

בקיץ האחרון יצאתי למחנה שנקרא מדערום בשדה בוקר. היו שם המון ילדים, אבל נתרכז רק בשניים. ניר, מאשקלון, ומאי מאילת. יום לפני סוף המחנה הם ניהיו חברים. ויום למחרת כבר לא. אני ומאי שמרנו על קשר. ופתאום, בלי שום קשר, ניר שלח לי הודעה. לפני שלושה ימיים. והוא הציע לי לצאת איתו לים. לא ידעתי מה לאמר.. כן,לא.. לאידעת. בסוף החלטתי לאמר לא, כי אני לא מרגישה כלפיו שום שמץ של חיבה.ואז החלטתי להתייעץ עם מאי. ואז גיליתי שהוא הציע לה לחזור אליו. הבנתם איזה מנייאק?! ועוד חשבתי לאמר כן.[רק מתוך פחד שהוא היחיד שישים עלי ] רק לי זה קורה. דמאט. רצף של דברים רעים מאוד. רצף ארוך של דברים רעים מאוד.

אתה לא תצליח לעבוד עלינו ניר.. לא עלי ועל מאי.

אני חושבת שאני אתחיל מהעובדה שלא עדכנתי כבר המון זמן.

הסבר?

 פשוט התחשק לי לברוח. להעלם לכמה ימים. לא התחברתי למסנג'ר ולא כלום. רק אני, עצמי, הבית ספר[טוב, לא לגמרי נעלמתי] ושהם. טוב לא רק שהם, גם ליאור. טוב לא רק שתיהן אבל בעיקר.

מורן במריבה עם ירין:"סתכל על היופי המכוער שלך! בצחוק לא הייתי יוצאת מהבית! איך אתה הולך בכלל עם הרגלים הענקיות האלה? אתה בטח מידה ארבעים ועשר!"

היה כלכך מאגניב בטירוף אצל שהם.

קודם כל, הייתי צריכה להגיע לרחובות. משימה קשה במיוחד בהתחשב בעובדה שהרכבת שתכננתי לסוע בה התבטלה. וגם בעובדה שפלאפוני חסם לעצמו את השיחות בלי רשותי, רשות אמי, רשות החברה או רשות החברות שלי[וכן, זה קשור.]

נסעתי בסוף עם הפלאפון של אמא שלי במונית שרות עם נהג ערס. אחרכך ירדתי מהמונית, מנסה לפענח איך מתקשרים לגלינה בפלאפון הלא מתורבת שנגרר איתי. פתאום אני שומעת קול גלינאי שאומר:"את מחפשת מישהי?" כמובן שמחצתי אותה. אחרכך הלכנו, והכלנו,והלכנו,והלכנו, וטיפסנו על עליה נורא נורא ארוכה, והלכנו כלכך הרבה שנמאס לי כבר ללכת. אז אמרתי לגלינה:" גאד דמאט גלינה! וור דה פאק את גרה?!" ואז היא הצביעה על בניין שהיה מטר מאיתנו ואמרה :"פה."

אחרכך עלינו למעלה במעלית והפלאפון שלה נפל והתפרק. היא איבדה את כפתורי הפלאפון. היא ירדה את כל הקומות ועלתה אותן בחזרה במדרגות כדי לחפש אותם ולא מצאה. אבל אחרכך באה שכנה ונתנה לה אותם. אני מזגתי מים לשתי כוסות והיא הוציאה קרח. ברגע שהיא פתחה את הפריזר הוא התקיף אותה בבקבוקים. אחרכך היו שבבים "עומדים" כאלה על הקרח. אז אמרתי :"פאק, לקרח הזה עומד!" ואז היא לחצה על הקרח והוא השפריץ. אז אמרתי:" פאק! לא רק שעומד לו הוא גם משפריץ!" ואז ראינו חברים. ואז הלכנו לקחת גלידה שהתברה כקשוחעואפלה וגילינו שאם משתמשים בכפיות נגדה אורי גלר הוא לא מיוחד יותר. אחרכך צפינו במרתון שלם של חברים [לא את כולו, אבל בהחלט חלק נכבד של פרקים.] אחרכך אכלנו עם משפחתה הנחמדה. והיא קטע אם איך שאני חותכת שניצל וכולם התחילו לצחוק. אז גלינה הדגימה "איך אנשים נורמלים חותכים ואיך ריקה חותכת" ואז אמא שלה הדגימה לה איך באמת חותכים על צלחת ריקה, מה שעצבן את גלינה אז היא שמה שניצל על הצלחת של אמא שלה, שהחזירה לה את השניצל שלקחתי לצלחת שלי כדי להראות להן איך חותכים. ואחרי שחתכתי אכלתי את זה וכולם הסתכלו עלי בצורה מוזרה כזאת, ואז גליתי שאכלתי עם המזלג של גלינה. ואחרכך כאבו לה האצבעות והיא קראה לאמא שלה שעשתה לה מסאג' בבטן כדי להרגיע את האצבעות. -.-" אחרכך הלכתי למיכל והתקיף אותי עורב.

ביום למחרת, אצל שהם, אחרי שנרדמנו בזמן הסרט הפסיכודלי "מופע הקולנוע של רוקי",והתעוררנו, והלכנו לקניון, הבנות נכנסו לשודדי הקאריביים 3, סרט שכבר ראיתי וליאור שונאת. אז אני ליאור ושהם נשארנו בחוץ ועשינו את הכי צחוקים שאפשר. אחרי שקנינו ארוחה בצ'אינה טאון וזרקתי אפונים על ליאור, הבקבוק ענבים שלי שידל את שהם להפשיט אותו. ואז עלינו לקומה האסורה, ועלינו על קרוסלה מפחידה כזאתי והתפוצצנו מצחוק. פרטים נוספים בבלוג חדש שיפתח בקרוב השייך לי לשהם ולליאור =]

בא לי למות. בלי סיבה מיוחדת בא לי לבלוע רימון פתוח[וגם להיות בקרבת מקום לג' יפית. אם כבר אני בולעת רימון היא צריכה להיות לידי. זהו.

שיהיה לכם יום שוקולדי =]