ערב.

לא מאוחר ולא מוקדם.

דמעה ואחריה עוד דמעה,

עד שכל הדמעות ייגמרו.

זהו. המשחק נגמר. החיים נצחו אותי.

אין לי יותר חברות. רק שתיים, אפילו שלוש.

רבתי עם כולם. כולם שונאים אותי.

אבל הם לא מבינים, הם לא מבינים שאני לא רוצה לריב! אף אחד לא מבין שלאבד ידיד זה הדבר הכי כואב.

ולמרות זאת, איבדתי אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

והדמעות זולגות עד למטה וניתזות לכל עבר.

אני מרגישה ריקנות שכזו..ריקנות שחודרת לתוך העצמות.

בכל יום שעובר אני מתה יותר ויותר.

לא הפסקתי לבכות כל הערב.

דמעה אחת, אחרי עוד אחת ועוד ועוד ועוד.

אני קמה מהכיסא, נופלת על המיטה, מצמידה את הראש לכרית ובוכה חלש חלש, כדי שאמא לא תשמע.

ואיך בכל זאת היא תשמע? היא עסוקה בטלפונים כל היום. לפעמים אני חושבת שאני צריכה להתקשר אליה כדי לדבר איתה.

ואבא שלי? הוא בכלל לא אבא. איתו לא דיברתי כבר 3 חודשים.

והיום? היום איבדתי עוד ידיד.

כזה שהיה נורא נורא חשוב לי.

אני יכולה להאשים רק את עצמי.

ואין פלא, אחרי שהייתי מדברת איתו כלכך הרבה זאת כבר הטרדה.

לא יכולתי לדעת אם זה מציק לו או לא.

ואז, אחרי שאיבדתי כלכך הרבה ידידים, דיברתי איתו עוד יותר, כדי להיות בטוחה שאותו אני לא האבד.

ועכשיו רבנו. בגלל הגאונות שלי.

אני שונאת את עצמי.

הגיע הזמן להודות שהבעיה היא בי.

אני כ"כ אנוכית שזה מפחיד.

אולי אין לי סיבה להיות מבואסת, אולי לא באמת איבדתי אותו,

אבל זה כ"כ מרגיש ככה.

חיים ריקניים,

כל יום חיה בשביל להשיג מטרה.

אני לא רוצה לחיות יותר!

אבל אני כן אחיה.

אני אחיה כי אני פוחדת מהמוות.

פוחדת שזה אולי יכאב לאנשים.

אבל המוות, הוא כלכך לא נודע. ההרגשה שנותנים למישהו ללכת, שלא תראה אותו שוב.

המוות זה מין סוג של הכחשה.

מה שבעצם גיליתי היום, זה שהכחשתי כלכך הרבה פגמים באנשים אחרים,

כלכך הרבה פגמים שהטלתי על עצמי.

איך זה..שלבנאדם יש כמעט הכל ובכל זאת הוא תמיד מחפש עוד?

שלכם בכנות, מרק עוף עצוב.