עברתי כלכך הרבה בזמן האחרון.

אמרתי בלאט,

הייתי בארומה לראשונה בחיי,

שמעתי את אמא שלי אומרת סקסי,

הפלאפון שלי נפטר,

הפלאפון שלי קם לתחייה,

מחשבי פורמט,

הכבל של האמפי4 שלי לא פועל אז אי אפשר להטעין אותו,

והייתי בברית של הבן של מיכל ויאיר, שנקרא ביום זה ממש יונהתן יצחק לביא.

בעוד פאקינג 8 ימים אני מסיימת ללמוד.לא כולל שבתות. אני ממש לא במצברוח לכלום ואתמול גם נופר וגם מיכל לא ענו לי כשהייתי צריכה לדבר איתם.

עומד להיות טיול של צוות צופיות, שלוקח איתו רק שני חניכים מכל גדוד - בן ובת. אין מילה שיכולה להגדיר עד כמה אני מתה לצאת לטיול הזה. אני פשוט חייבת לצאת לזה! זאת מטרת החיים שלי כרגע! דמאט אני לא משתחררת מזה.

בפעולה הקודמת התחלנו לדבר על חלומות. צלולים. וזה ממש מוזר מבחינתי, פאקינג 90 דקות שאתה יכול לעשות בהם כל דבר שאתה רוצה ואף אחד לא יגיד לך שום דבר אם לא תגיד לו..כ"כ מאגניב. דיברנו על קללת המכשה או משהו כזה, שזאת אגדה שכל לילה מכשפה מתיישבת על החזה שלך ומנסה לגנוב לך את הנשמה. נמ.. פוסט קצר יחסית. אין לי על מה לכתוב. החיים שלי ריקניים.

נ.ב,זה מוזר לאכול ארוחת צהריים עם המורה שלך לג"ג.

עריכה:

בקיץ האחרון יצאתי למחנה שנקרא מדערום בשדה בוקר. היו שם המון ילדים, אבל נתרכז רק בשניים. ניר, מאשקלון, ומאי מאילת. יום לפני סוף המחנה הם ניהיו חברים. ויום למחרת כבר לא. אני ומאי שמרנו על קשר. ופתאום, בלי שום קשר, ניר שלח לי הודעה. לפני שלושה ימיים. והוא הציע לי לצאת איתו לים. לא ידעתי מה לאמר.. כן,לא.. לאידעת. בסוף החלטתי לאמר לא, כי אני לא מרגישה כלפיו שום שמץ של חיבה.ואז החלטתי להתייעץ עם מאי. ואז גיליתי שהוא הציע לה לחזור אליו. הבנתם איזה מנייאק?! ועוד חשבתי לאמר כן.[רק מתוך פחד שהוא היחיד שישים עלי ] רק לי זה קורה. דמאט. רצף של דברים רעים מאוד. רצף ארוך של דברים רעים מאוד.

אתה לא תצליח לעבוד עלינו ניר.. לא עלי ועל מאי.