מוחעחעחחחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחעחע. סוף הפוסט. סתאאאאם תרדו למטה.

מוחעחעחעחעחעעחעחחע. =]

ראיתי היום את אריאל ואת דניאל ואת אליה. והם כלכך קטנות בשביל מה שקורה להן.. אני איבדתי דוד שהייתי כלכך קשורה אליו.. קצת כמו אבא בשבילי.. הן באמת איבדו את אבא שלהן. אני יודעת שזה הדבר הכי נוראי לאמר, אבל הלוואי וזה היה ההפך. הלוואי ואני הייתי מאבדת את אבא שלי. שתבינו, ילדות בנות 5, ראו את אבא שלהן נפטר מהתקף לב. ועכשיו, האמא לא רוצה שהן יראו את הסבתא. הבנאדם היחיד שהאמא אוהבת במשפחה זאת אני. ולכן אני היחידה שמורשת לראות אותן. אבל ע"פ תהליכים משפטיים הסבתא מורשת גם. מסכנה הסבתא, אחות של סבתא שלי, היא איבדה שני ילדים באותה שנה. ובעוד 4 שנים, אני אקבל את האחריות עליהם. אחריות מאוד גלודה. אני אצטרך לשמור עליהן לפחות פעם בשבוע ולדאוג שהן יבלו עם המשפחה מצד האבא. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להסכים, ולא בטוחה שאני מסוגלת.

כלכך הרבה פאקינג דברים עוברים עלי בזמן האחרון..

נשמתי נעתקת כל יום מחדש, מתפללת שיגיע הלילה, שבו אוכל להעלם לו רק למספר שעות. מחכה שהבוקר יגיע לעוד יום אומלל, לעוד חלום שיגרום לי להתעורר בליל, לחוות את הסיוט מקרוב. כל לילה, כל לילה אני חולמת על משהו אחר. משהו מזוויע, משהו נורא. ככה כבר המון זמן. אני לא מסוגלת. רוצה לרדת על ברכי ולבכות. אין איפה, אין על מי, אין זמן. יש רק את הכרית בלילה. וגם אז אני לא יכולה, פן מישהו ישמע אותי. אותה ילדה חזקה שבוכה. מרגישה כמו פעוטה מפוחדת פן תקפוץ עליה מכשפה כשתישן - מפחדת שהלילה יבוא עוד סיוט. כל לילה ולילה אני חולמת שאני מתה, כל פעם בדרך אחרת. כל פעם אני נולדת מחדש, ומתה שוב. כל יום. כל יום כולם עוזבים אותי ונוסעים לגרמניה[ יש לי חלומות מוזרים], בזמן שהרכבת דורסת אותי. מחכה לגורל שלא יבוא. מחכה.. למה אני מחכה? אני מחכה שהסיוטים יעברו. אם רק לילה אחד.. רק לילה אחד בלי להתעורר שטופת זיעה, מתנשפת במהרה, בלי לשתות כוס מים ולשכנע את עצמי שזה רק חלום. שזה לא יקרה כל לילה.. שזה לא יקרה.