בדיוק שלשום אמרו לי שהכל לא יכול להיות גרוע יותר. שאין מצב שאני ארגיש יותר חרא משהרגשתי אז. שלא יכול להיות שאני אבכה עוד. שהכל יכול רק להשתפר.

זה לא נכון. כי עכשיו גם נקעתי את היד.

שבוע חרא. חרא חרא חרא חרא חרא.

שבוע של המון דמעות, ג'סי הפכה למורן, אצבעות בעין, ועכשיו גם נקע. ביד. ביד ימין. אני ימנית. המפ. וגם למדנו בשביתה. יותר נכון מבחן. ולא ידעתי כלום. וזה מדעים דמאט!! אני תמיד יודעת מדעים!! לפחות משהו במדעים!! מה קרה לי? נדמה שמאז סוף שבוע שעבר המצב שלי מדרדר ומדרדר. וזה די מבלבל. כי אני מתחילה לשכוח דברים, ובדיוק כשנדמה שאני מרגישה טיפה יותר טוב המצב שוב נדפק. והתחבושת הזאתי של הנקעים לוחצת. וזה מוחץ לי את האצבעות.

אכלתי כלכך הרבה שוקולד השבוע.. לפחות שתי חבילות על כל דבר רע שקרה לי. כאילו, דמאט! זה לא מספיק כל המכות שחטפתי ברוק עצמאות, שאיזה זקן התחיל איתי, שג'סי הפכה למורן, שלא ידעתי כלום במבחן במדעים, ושהאידיוטים מהכיתה שלי זרקו לי מסטיק על השיער, אני גם צריכה לנקוע את היד? המ. יש לי מזל שמיכל קיימת. כי אני יכולה לקטר לה בראש כמה שבא לי והיא לא תזרוק עלי מסטיק. והיא גם לא תהפוך למורן. והיא גם לא תכניס לי אצבע לעין.

למען האמת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי החברים שלי. והידידים. הדבר הכי כואב שיכול לקרות זה ידידות שנהרסת. בשבילי לפחות, זה כואב יותר ממוות. וזה קרה לי. לא שזה קרה בכוונה, זה פשוט מאוד מוזר לדבר איתו עכשיו. וגם אם אני אומר לו ששכחתי אותו[מה שהולך לקרות מאוד בקרוב. אני מתקדמת יפה.] זה לא ישנה כלום. דמאט. היה עדיף לי לטבוע בכאב. אני לא יודעת לסגור את הפה שלי. או במקרה הזה את האצבעות שלי. אסור לי לדבר על זה. אסור לי להתחרט. אסור לי אפילו לכתוב את זה. כי זה פוגע באנשים. ועכשיו אני עוברת לנושא אחר לפני שאני ארחיב.

אתמול נסענו לשוק הפשפשים. עם הכיתה. קניתי מחזיקי מפתחות ממש חמודים מחרוזים, של ינשוף ושל סנופי. ו16 בטריות. למצלמה ולאמפי.[שהסתברו כבקושי עובדות. מפגרת-שקונה-בטריות-בשוק-הפשפשים שכמוני.]

היה נחמד. מחר צריך להגיש עבודה בקשר לזה. חרא של שבוע. שיהיה לכם יום שהוא לא חרא כמו שלי.

נ.ב אה כן והשיר שלנו זה דפוק.