זה היה יום ראשון יפיפה כשהאם לקחה את בתה לקטוף פרחים. היא הייתה רק בת שש.

עיניה כחול עמוק. השיער הזהוב היה הדוק לראשה בסרט וורוד. חיוך אדום מרוח על לחייה הסמוקות.

בדיוק כשעמדו לצאת, נשמעה דפיקה חזקה על הדלת .

אחד מחייליו של היטלר.

שקט... דם... הילדה הקטנה שעד לפני כמה רגעים אחזה בידה החמה של אימא החזיקה כעת את ידו הקרה של החייל בדרך ליאנוש קורצ'אק.

היא גדלה מאז אותו יום, ועכשיו החייל הזה הגיע שוב. היא התחבאה מאחורי הדלת השחורה הגדולה הזאת.

אותו חייל, עם אותו כובע מוזר, עם אותו סמל מוזר המונח עליו בצורה מוזרה, והמדים המוזרים האלה. היא שמעה אותם מדברים, החייל הזה וקורצ'אק. הפנים השמחות שלו שגרמו לכולם להרגיש מעט טוב יותר, הפכו עצובות.

כל הילדים האלה עמדו מולו, שמחים וצוחקים. הילדה הזאת, שאלה בקול הזה שלה מה קרה.

מחנה קיץ. זה נראה מוזר בשבילה, מחנה קיץ באמצע החורף הקפוא הזה. היא סגרה את השפתיים האדומות ולא אמרה דבר. היא קשרה את שיערה עם אותו הסרט הוורוד.

היא קפצה על הרכבת המצחינה עם כל הילדים האחרים. כולם שיחקו. אבל הילדה הזאת הייתה שונה, היא לא אהבה לשחק עם הילדים האלו. היא הביטה מחוץ לחלון. היא ראתה שהרכבת הכהה המצחינה הזאת נכנסת למקום עצוב וגדול עם כל החיילים שהחזיקו רובים.

היא הסתכלה בעיניים כחולות על קורצ'אק. אולי כדי למצוא שזה שקר אחד גדול.

העיניים הכחולות העמוקות האלה הפכו אפורות ועצובות. היא הסתובבה, מסתכלת על הילדים האלה. היא ישבה על הרצפה, נשענת על הקיר של הרכבת המצחינה הזאת ועצמה את עיניה.

היא מתה על הרכבת הזאת, דמעות על הלחיים הסמוקות האלה שלה, על הגוף הרזה והחיוור שלה, מחייכת עם אותן השפתיים האלה.

היא עמדה לפגוש את אמא שלה שוב.