אז מה שהולך לקרות עכשיו, זה כמה שורות נחמדות של קללות כדי שאני אוכל להרגיע את עצמי ואז אני אמשיך את הפוסט. תהנו.

דמאטפאקינגשיטדמאטפאקינגשיט|תמותיכבריעלוקהמעצבנתשכמוך|אנישונאתאתעצמישונאתשונאתשונאתשונאתשונאת|

קונפליקטיםפנימייםגדוליםמתיאניכברארגעדמאט!!!!!!!|תפסיקיכברלהיותאנכיתותתחילילחשובעלמהשאתעושהלאחריםיאמגעילהשכמוך|תספרילוכברותפסיקילסבול|

אנילאיכולהכברלחיותבשקטדמאט!!!!| שוםדברלאהולךלהסתדרואתיודעתאתזהאזאלתנסיאפילולעבודעלעצמך|

תתחיליכבראתהפוסטאנשיםמשתגעיםכברמלקרואאתזה!!

אחרי שהוצאתי את העצבים שלי הגעתי למסקנה שהשינוי שאני צריכה לעשות לא סובל דיחוי. |אניעלוקהקרצייתית|

דמאט. פשוט דמאט!

לעזזל עם זה. נמאס לי.

אני פשוט שונאת את זה! שונאת את ההרגשה. נורא שונאת.

רמז? לא רמז? פעימות לב הולכות ומתחזקות, הרצון להוציא הכל החוצה. רצון,לא יכולת. הקטע זה שאני פוחדת. פוחדת להרוס הכל. פוחדת לדעת מה חשוב באמת. יודעת..לא יודעת. אולי סתם מתלבטת. בעצם, אין התלבטויות. זה רציני מדי. לא מפסיקה לחשוב, לא מפסיקה להרהר. לא מפסיקה..לאהוב. לאהוב? אולי כן, אולי לא ואולי פשוט אולי. יותר מדי מסובך.לא יכולה יותר. זה מצחיק לחשוב כמה פעמים אמרתי את זה והצלחתי בסוף. באמת כלכך קשה להגיד א-נ-י א-ו-ה-ב-ת א-ו-ת-ך? שלוש מילים פשוטות. הבעיה מתחילה בפחד. לא פחד מדחיה, פחד מהתעלמות. אם אומר לו, הוא ירתע ויתרחק ויתרחק ויתרחק. אם הוא ידע שככה אני מרגישה כלפיו, זה מה שהוא יעשה. הוא לא יודע שזה הוא, בטח מסנן עכשיו איזה קללה למי שהוא חושב שאני אוהבת. התחלתי לתפוס אטרף, עכשיו אני מדברת בכמויות עם כל מי שמתחבר למסנג'ר שלי. לא רק על זה, סתם מדברת. כשאני חושבת על זה זאת הבקשה הכי אנוכית שאפשר לבקש.שהוא יהיה מאושר. זה אנכי בגלל שכשאני מבקשת את זה זה כדי להרגיש יותר טוב. כי כשהוא מאושר אני מאושרת. אולי..באמת אני חושבת רק על עצמי כשאני מבקשת את זה? בכל מקרה יש בזה חלק גם בשביל עצמי. תמיד יש סביבי מעין חומה בלתי נראת. חלק מכירים אותה כנביחות. -.-" מודה. נבחתי על אנשים תמימים. בגלל המסכה הזאת. אני מרגישה שהיא נדבקה לי לפרצוף. ובמקום לחשוב על דרך להוריד אותה, בניתי עלי עוד מסכה. והפעם אני מתנצלת על כל דבר. על כל נשימה שאני לוקחת, על כל צעד שאני דורכת, על כל מילה שאני כותבת. במיוחד על כל מילה שאני כותבת לו. כמעט כאילו אני מתנצלת שאני קיימת. ואולי, זה לא כמעט? אולי באמת זה הדבר שאני מתנצלת בגללו? הוא יודע מה זאת אהבה. הוא גם אוהב מישהי. הוא יודע איך אני מרגישה. הוא בטח יקרא מילים אלו מתישהו. הוא רק לא יודע שזה הוא. לפעמים אני חושבת שהרגשות שלי הם עמוקים מדי. זה נורא נורא מעצבן אותי.זה מרתיע אנשים. כמה פעמים חשבתי שעדיף פשוט לוותר? כמה פעמים חשבתי שפשוט עדיף לקפוץ מקומה 12[מהחלון שלי]? אבל אני לא העשה את זה. אני לא מסוגלת. לא כי אני פוחדת, כי..פשוט כי. אני לא סומכת על אמא שלי שתשמור על הפסיכופטים בעלי הזנב שלי כמו שצריך, וגם איך קשת[בת דודה שלי] תדע מה לעשות כשהיא תתאהב במישהו?! או כשהיא תרצה לעצב את הבלוג?! ומי יטריד את שמולקע מסנג'רית?! ומי יתמוך בג'סי כשהיא לא תצליח לעשות אולי[בסקייטבורד]? ומי יוכיח לעולם שאני בחיים לא אצא כמו ההורים שלי חוץ ממני?!

אני יודעת שאין לי סיבה להתלונן, במיוחד כי יש לי בית, בגדים נקיים, אוכל וכו'. אני יודעת שיש אנשים שב-א-מ-ת יש להם על מה להתלונן. אני לא אחת מהם. גרררר הנה שוב אני מתנצלת על זה שאני רוצה חיים טובים יותר. אני יודעת שזה אנוכי, אבל בחיי! גם לי מותר להתלונן!אני לא מבינה את עצמי לפעמים >< הבנאדם שאני הכי שונאת זה את עצמי. כי אני כל הזמן רבה עם עצמי. קונפליקטים פניימים[00" אני יודעת מילים ארוכות! הידד!]. טוב הפוסט הזה נגמר בזאת. עכשיו אני הולכת להצהיר הצהרה. אני מתחננת בפני כל מי שמכיר אותי שיקרא אותה.

הצהרה[או מה שזה לא יהיה.]: [כן אני שוב הולכת להתנצל]

אני מצטערת בפני כל מי שאי פעם נבחתי עליו, הטרדתי אותו אסאמאסית/מסנג'רית או בכל דרך אחרת,עיצבנתי או משכתי לו בחזיה. מהיום אני מתחילה מחדש. אני בנאדם חדש שלא נובח או מטריד אנשים. אני גם לא הולכת להתנצל יותר על דברים שלא צורכים התנצלות ובכלל אני הולכת להיות אדם טוב יותר. הבלוג הזה ימשיך להיות שחור אבל ידבר על דברים יותר חיוביים מזומבים אוכלי גבינה. כי זה עצוב. בערך.