בטח הבנתם הכל ,

נמאס לי לחיות ,

אני רוצה למות .

הכל כל כך רע ,

שום דבר לא מסתדר.

אין לי כוח לכלום ,

ולשום דבר אין כוח אלי.

אני כל כך רוצה שמישהו יבוא וסתם יחבק אותי,

שיגידו לי שיהיה טוב ,

שאני לא אדאג.

אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי

שאכפת לו

ושאני לא הסמרטוט שאני מרגישה שאני.

היום בצהריים עוד ניסיתי לעודד את עצמי ,

החזקתי הכל בפנים ,

לא אמרתי מילה.

כל מי שאל מה קורה ?

כמובן שאני עניתי : ככה - למרות שזה לא היה

עניתי טוב - אפילו שזה הכי לא נכון עכשיו.

לא אמרתי את האמת.

כולם אומרים שאצלם יותר גרוע,

שהם יותר סובלים.

ממתי אתם יודעים מה אני עוברת ?

מה קורה לי כל בוקר ?

אם איזו הרגשה אני חיה ?

איך אתם יודעים שאצלכם יותר ואצלי פחות ?!

הייתם בתוכי ?

עברתם את מה שאני עברתי ?

לא. פשוט לא.

כבר ניסיתי לשנות , לעודד

להגיד שזה לא נכון ,

שהכל יהיה טוב .

שאני יהיה בסדר.

אבל זה לא , זה פשוט לא קרה,

וזה רק החמיר .

ואני ?

לא מוציאה , לא מספרת.

ל-א-ף א-ח-ד לא באמת אכפת.

כולם עסוקים בעצמם .

אני רוצה יום אחד פשוט לבוא הביתה ,

בלי דמעות ,

בלי שנאה עצמית ,

בלי רצון למות .

אבל אני יודעת שזה לא יקרה.

כבר יותר משנה וחצי אני סובלת ,

אני אומרת שהכל טוב.

אבל זה לא.

מאז החטיבה אני פשוט סובלת.

שונאת. לא מסתדרת.

יום אחד אני לא אקום.

יולי