כל יום אני קמה בבוקר.

כל יום אני הולכת לבצפר [או יותר נכון בית כלא]

כל יום אני נשאבתת לתוך מערבולת

שאני קוראת לה :

שגרה .

נמאס לי כל שבוע לעשות אותו הדבר,

שום דבר לא מספק אותי,

כל יום אותה הרגשה מחורבנת ,

כל יום אותו האוכל הדוחה,

כל יום אותם העצבים , הכעסים ,

כל יום אותו העצב , אותה הרייקנות .

כבר נמאס לי :/

נ-מ-א-ס !!!

אני כל כך שונאת את החיים שלי

שכבר את עצמי אני שונאת..

כל יום אני מדברת עם אותם האנשים

אני אומרת את אותם הדברים ,

אין שום גיוון :/

זה מבאס,

כל יום אני באה מחדש עם כמו מסכה של

נשף תחפושות [אתם בטח מכירים] עם אותה הבעת פנים

רייקנית .

וקולטת שלאףף אחד לא אכפת,לא מזיז , לא שם לב,

כשאני לא מגיעה אף אחד לא מתקשר, לא אומר,

לא כלום .

והיום נמאס לי לשתוק וגם אתמול וגם שלשום .

נמאס שכולם אותי שוכחים כאילו אני בילתי ניראת.

סיקור קצר של מה שאני זוכרת :

יום שישי - תעודות - הייתה לי תעודה ממש טובה,

לא הלכתי לראשון אוהבת חיות ,

הלכתי לחוג בלי מצב רוח , הרסתי את הפרח שצבעתי :/

בקיצור יום מבאס.

יום שבת - הלכתי לראשון אוהבת חיות , אני מאוהבת

בכלבה אחת שקוראים לה קיוטו אמא שלי ואבא שלי אמרו

שהם יחשבו אם אפשר לאמץ אותה .

כל שאר היום עשיתי דברים מבאסים [שיעורים]

יום ראשון - הלכתי לחוגים , היה לנו עם המורה שאני הכי אוהבת

ועדיין אותה ההרגשה המטומטמת ניקרא לזה ככה.

יום שני - למדתי לחידון מורשת [למבחן שהיה היום - יום שלישי]

אחרי זה הלכתי ליומולדת של מישהי היה די כיף ,

אכלנו קצת צחקנו לקראת הסוף ההרגשה הרייקנית חזרה.

יום שלישי - היום - הגעתי לבית ספר לחוצה ,

היה את המבחן הוא היה די פסדר..

ושוב אותה ההרגשה מישהו אחד [ אני כבר לא יודעת איך לקורא לו

ידיד ?? לא ממש אנחנו בקושי מדברים לפעמים בשיעורים .

חבר ? הכי לא אם הוא לא ידיד אז איך חבר ]

ניסה לעודד אותי חמש דקות זה עזר וזהו ונעלם .

והנה אני יושבת עם ההרגשה המחורבנת ומספרת לכם כמה שאני מסכנה,

אפילו שזה לא נכון .. אני לא מסכנה , ואני לא רוצה רחמים

אני רק פורקת.

עוד מעט יש שמוץ , לא ממש בא לי ללכת

אין טעם כי לא כיףף לי , לא מספק אותי שום דבר.

אז זהו גמרתי אולי אני אכתוב היום בערב או מחר או אלוהים יודע מתי ,

יולי עם ההרגשה המחורבנתת..

אפילו שאין לי עין כחולה :/