אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ,

אני הפכתי לילדה מגעילה , אגואיסטית ,

דורשת צומי, רכלנית , סנובית ,

אני אחת הילדות הכי מגעילותת שאני מכירה.

בא לי למות כאן ועכשיו ,

להתאבד..

נמאס לי כבר מהכל :/

אני מרגישה חרא, אני מתנהגת חרא,

אני דורשת צומי כמו איזה ילדה בת 5 בגן,

בקיצור - מ-ג-ע-י-ל-ה..

כל מה שתיכננתי לעשות למישו קרס,

כי זה לא יקרה,

ידעתי שזה יגיע אבל לא כל כך מהר,

פשוט התפרקתי ,

התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה ,

בכי - בכי , לקחתי את השמיכה

שלי וישבתי מתחתיה עד שההורים שלי

הגיעו, הייתי לבד בחושך,

הברזתי ממח"ץ כי לא היה לי מצב רוח.

הלב שלי נשבר למיליון רסיסים ,

אפילו דבק נגרים לא יחבר אותו חזרה,

ושוב בא לי לבכות,

מה פאקינג קורה לי ?!

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה אני לא ,

אני בוכה גם כשלא עצוב לי ,

אני מתעצבנת , אני בלחץ גם אם זה אחד הימים

הטובים שלי ,

כל דבר אבל כל דבר מדכאא..

כבר נמאס לי מהכל ,

ביקשתי מאמא שלי לעבור שנה הבאה לבצפר אחר,

היא אמרה שאם יתנו לי אישור מהעירייה

אני אוכל לעבור, אולי במקום אחר

אני ארגיש שייכת , אהובה, אני אמצא שלווה..

שיר נחמד שלמדנו ואני מתחברת אליו :

ושוב... / לאה גולדברג

ושוב נשארת לבדה הנערה

ומכבה בלאט את המנורה,

והבהובי-פנינים קסומי-אורות

כבים אחד-אחד על צוארה

ושלהבות-פרגים באגרטל

עוטות צעיף שחור. הראי אפל.

והיא שומעת : אל תוגת חדרה

על בהונות-רגליו נכנס הליל.

והיא יודעת : פה היה אחד.

את צעדיו זוכר עוד המרבד.

את שמו לוחד עוד חרש השעון .

והוא הלך והוא רחוק לעד.

מקווה שבחיים לא תחוו את מה שאני עוברת עכשיו ,

יולי [חסרת התקווה ,השבורה והמגעילה..]

[אין משפט אופטימי להיום ]