מסתכל לי בעיניים קרוב, אבל נמצא במרחק נגיעה -
והשם שלו כל כך מיוחד, כאילו יש בו סוג של שכינה
ובתוכו עירבוב של ביישנות כובשת עם סוג של ענווה.
בין דיבורים על הפער בין הציפיות
ועל כל החלומות, ועל כל האכזבה
הוא מספר שכשאדם נולד נולדת גם נשמתו התאומה,
ועכשיו פתאום הוא מרגיש כאילו הוא אותה מצא.
אז אנחנו מספרים אחד לשני על היום ועל מחר
על מה שעוד יקרה לנו ועל מה שכבר נגמר
והוא אומר שאנחנו דומים אבל שונים במקצת
שכל יום בבוקר הוא מודה לאלוהים ומתרומם לאט
"ומה את עושה?" הוא שואל אחרי דקה
"לפעמים כשאף אחד לא שומע אז אני בוכה
ורק אחר כך מודה."
והוא אומר שלא כדאי,
שאסתכל על כל מה שאלוקים ברא -
על זה שקמתי בבוקר וקיבלתי את החיים במתנה,
ושלפעמים קצת רע ולפעמים יותר טוב
ושהוא תמיד נמצא קרוב-קרוב.
ואני מסתכלת עליו בחצי מבט
אז הוא מחזיר לי חצי חיוך קטן
וכל העולם כאילו עצר מלכת מזמן
כי כשהוא דיבר איתי על אהבה
זה פתאום הפך להרבה יותר
ועמוק בפנים קיוויתי
שזה אף פעם לא יגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
