משוטטת באפילה

מריבות וצעקות זה קטע שנורא קשה לי איתו. היום לפחות. אני לא יודעת למה. כל פעם שיש מריבה בבית אני מרגישה שאני מתרסקת, נוחתת נמוך, נמוך מאוד. אולי כי היום אני מרגישה יותר מתמיד שאם יש מריבה היא נופלת כולה על הכתפיים שלי. אם זה כי אני האמא או כי אני החברה של, או אם זה בגלל שאני כבר "ילדה גדולה" והייתי צריכה כבר להיות יותר מתחשבת/ מבינה/ עדינה/ בוגרת. לא יודעת.

ולפעמים בא לי לצעוק שגיל לא אומר שפתאום אני הכי צדיקה בעולם, וגם אני רוצה לפעמים לטעות ולדעת שזה בסדר... אבל בעצם, אני לא חושבת שלטעות אי פעם היה בסדר בשבילי. תמיד הייתי צריכה להיות הכי בסדר בעולם, מכל הבחינות האפשריות, כדי שהמצפון יהיה מספיק שקט ואוכל לישון בלילה. עד כדי כך. לקח לי שנים להתגבר על זה ולתת לעצמי מקום להיות לא בסדר, לטעות... אפילו לדאוג לאינטרסים שלי על פני אינטרסים של אחרים. להפסיק להתדרדר למערכות יחסים הרסניות ופוגעות, להפסיק לחשוב באובססיה אם כשאמרתי שנפגעתי אמרתי את זה בצורה מספיק "לא פוגעת".

כולם באו לפני. לא רק בראש, גם במציאות. היום למדתי לעשות סדר עדיפויות... משהו כמו - זה גרוע, אבל זה יהיה גרוע יותר. אין טוב בדברים האלה, כי אם היה טוב לא הייתי צריכה סדר עדיפויות. לבחור בין טוב לטוב זה כיף. להרגיש כמו כישלון אטומי ולהתייסר מבפנים...

לפחות עכשיו אני מצליחה לסתום למצפון שלי את הפה אפילו בלילה. אבל לפעמים ישנם רגעים שבהם אני מרשה לעצמי להרגיש, ואז אני יודעת שבעצם הרבה לא השתנה, ואני רק רוצה לא לפגוע יותר באף אחד, לא להפריע, לא לרצות יותר מדי, לתת הכל מהכל... שיהיה לכל מי שחשוב לי, ואפילו לאלו שלא, רק טוב.

תמיד כשרע לי המילים נשפכות. כשטוב לי אני לא יכולה לכתוב מילה. כאילו ה"רע" נותן לי את זכות הקיום, הסבל הזה... כל כך מוכר ומאוס. לא רע לי. אפילו טוב לי. דברים בחיי הולכים בכיוון הנכון, לשם שינוי. אני יורדת במשקל, אני לומדת (למרות שלא נראה שאני אגש למבחן שהייתי צריכה), אני אפילו מוצאת זמן לחלומות ולאלטרואיזם.

אין לי מילים, לא מצילחה להשלים משפט. רושמת ומוחקת, רושמת ומוחקת. מפחדת להתוודות על איזה חלום ועוד שלושה ימים לראות שלא עשיתי דבר כדי לקדמו, מפחדת לדבר על טוב, מחשש לרע שבעיניי בטוח יבוא. פעם אחרת.

אני חושבת שאני חייבת לעצמי להפסיק לאכול כמה זמן. לא משהו תמידי, זו בטוח לא הדרך להוריד במשקל.... אבל אני ממש חייבת ללמוד לשלוט במה שאני מכניסה לפה. אני לא יודעת מה כ"כ מפתה אותי בהפרעה הזו... האם זו התחושה של ההתקרבנות? כ"כ חשוב לי להרגיש שברירית ושדופה, למרות שאני יודעת שהסלידה מאוכל באה דווקא ממקום של כוח. לפחות עד שמאבדים שליטה. ואני לא מתכוונת לאבד שליטה. אבל באמת... אני רוצה לפרגן לעצמי את זה. רוצה לפרגן לעצמי קצת אנה. רק כדי לדעת שאני יכולה. רק כדי לשאוף קצת יותר גבוה. רק כי זה מכניס סדר לחיים.

שלמות זו לא מילה גסה. ואולי אני לא יכולה להיות מושלמת, אבל אני בטוח יכולה להיות יותר טובה. בכל מקרה... החלטתי עם עצמי שאני לא אוכלת. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, זה יכול להסתיים בעניין של שעות בלבד. מה שבטוח הוא שהצורך לבוא ולהתוודות על כישלון כאן, בבלוג, ישנה את מאזן הכוחות.

למען הסר ספק - אני בעודף משקל רציני. כ"כ רציני שאני עדיין מתקשה לעשות לעצמי טבלת מטרות ולחשוף את המשקל. אני תמיד נכשלת בסוף... או מבלמסת ומקיאה, או מבלמסת ומשמינה. סתם עוד הפרעת אכילה.

אני רוצה להיות מושלמת. רוצה להיות מיוחדת. רוצה להיות רזה. כאילו הכל יסתדר אם אני אהיה רזה. ממש רזה. משהו שאני בטוחה שאני בחיים לא אגיע אליו.

יש לי מבחן ביום חמישי. עוד שבוע. עוד לא התחלתי ללמוד, ואני חוששת שהזמן לא יספיק לי בשביל ציון מתקבל על הדעת. גם הבית מבולגן ואני לא יכולה לסדר. הכל מעורבב לי בראש ואני יודעת בוודאות שיש דרך החוצה - אני רק צריכה לפרגן אותה לעצמי. רק לקצת זמן, לא לנצח. רק לא לאכול כמה ימים, שבועות, חודשים. רק קצת... כמה שצריך... עד שהכל יסתדר... רק לפרגן עצמי קצת אנה... ראיתי היום סלוגן נחמד: Ana, because you're worth it. אני חייבת להאמין שאני שווה את זה. לדרוש קצת יותר. אני יכולה... רק לא להכשל שוב. אני ממש מפחדת לפרסם את הקטע הזה... הפאדיחה של ההתעמתות עם כישלון... כ"כ לא מאמינה בעצמי....  נקווה לטוב.