משוטטת באפילה

אני חושבת שאני חייבת לעצמי להפסיק לאכול כמה זמן. לא משהו תמידי, זו בטוח לא הדרך להוריד במשקל.... אבל אני ממש חייבת ללמוד לשלוט במה שאני מכניסה לפה. אני לא יודעת מה כ"כ מפתה אותי בהפרעה הזו... האם זו התחושה של ההתקרבנות? כ"כ חשוב לי להרגיש שברירית ושדופה, למרות שאני יודעת שהסלידה מאוכל באה דווקא ממקום של כוח. לפחות עד שמאבדים שליטה. ואני לא מתכוונת לאבד שליטה. אבל באמת... אני רוצה לפרגן לעצמי את זה. רוצה לפרגן לעצמי קצת אנה. רק כדי לדעת שאני יכולה. רק כדי לשאוף קצת יותר גבוה. רק כי זה מכניס סדר לחיים.

שלמות זו לא מילה גסה. ואולי אני לא יכולה להיות מושלמת, אבל אני בטוח יכולה להיות יותר טובה. בכל מקרה... החלטתי עם עצמי שאני לא אוכלת. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, זה יכול להסתיים בעניין של שעות בלבד. מה שבטוח הוא שהצורך לבוא ולהתוודות על כישלון כאן, בבלוג, ישנה את מאזן הכוחות.

למען הסר ספק - אני בעודף משקל רציני. כ"כ רציני שאני עדיין מתקשה לעשות לעצמי טבלת מטרות ולחשוף את המשקל. אני תמיד נכשלת בסוף... או מבלמסת ומקיאה, או מבלמסת ומשמינה. סתם עוד הפרעת אכילה.

אני רוצה להיות מושלמת. רוצה להיות מיוחדת. רוצה להיות רזה. כאילו הכל יסתדר אם אני אהיה רזה. ממש רזה. משהו שאני בטוחה שאני בחיים לא אגיע אליו.

יש לי מבחן ביום חמישי. עוד שבוע. עוד לא התחלתי ללמוד, ואני חוששת שהזמן לא יספיק לי בשביל ציון מתקבל על הדעת. גם הבית מבולגן ואני לא יכולה לסדר. הכל מעורבב לי בראש ואני יודעת בוודאות שיש דרך החוצה - אני רק צריכה לפרגן אותה לעצמי. רק לקצת זמן, לא לנצח. רק לא לאכול כמה ימים, שבועות, חודשים. רק קצת... כמה שצריך... עד שהכל יסתדר... רק לפרגן עצמי קצת אנה... ראיתי היום סלוגן נחמד: Ana, because you're worth it. אני חייבת להאמין שאני שווה את זה. לדרוש קצת יותר. אני יכולה... רק לא להכשל שוב. אני ממש מפחדת לפרסם את הקטע הזה... הפאדיחה של ההתעמתות עם כישלון... כ"כ לא מאמינה בעצמי....  נקווה לטוב.