penetration to my mind

מספר אנשים תהו אם הכל אמיתי, מה שאני כותבת. לכן אקדים ואדגיש שמעולם לא ניחנתי בדימיון פורה וביכולות ניסוח פנומנליות ועל כן איני מתימרת להציג מצבים שלא חויתי על בשרי. לא מפאת חוסר רצון אלא מפאת חוסר יכולת.

שנית אני מתנצלת על תדירות הפוסטים לאחרונה, אני שקועה במין חלום מתוק ומפחדת להתעורר. המקום הזה מהווה עבורי מראה למציאות המכוערת ואני טומנת את ראשי בחול.

היום התראינו לאחר פרידה ולפני פרידה נוספת. בחיי שלא האמנתי שהכל יהיה ככה, יציב ובטוח, מפתה וסוער. כל ההיסטוריה המזדיינת הזאת שאני סוחבת על גבי כבר לא מכבידה על קומתי, כבר לא גורעת מכוחותי, כבר מאפשרת לי לחיות. אמנם הארון מאיים להתפקע מרוב שלדיו, אמנם רב הנסתר על הגלוי, אבל מה רע בקצת מיסתורין?

עוד שעתיים אני אתעורר ואסע הרחק מכאן. ואני כה עיקשת, מסרבת לשחרר את היום הנוראי והנפלא הזה. קמה ונופלת ונעמדת שנית וכושלת ונפצעת וקמה וחוזרת לאכול אדמה. עם הראש בקיר, עד הסוף. הפרעות אכילה ארורות, אגו נפוח מידי. כל סתירת אופי אפשרית אני מקיימת, בגאווה כמעט. רק להטהר סוף סוף, מהכל.

חבולה ומחוייכת, צועדת עם ראש מורם. כי ככה זה כשאני מרגישה נחשקת.

הוא היה נוכח בכל הארועים המשמעותים בחיי, אף פעם לא מודע להם. בפעם הראשונה שהצלחתי להקיא, שתופת גאווה עצמית וחדורת מוטיבציה להקיא עוד, אני והוא יצאנו לגלידה. והוא אכל ואני עשיתי את עצמי, לו רק ידע, חשבתי לעצמי, לו רק ידע היכן תמצא הגלידה הזאת בשניה שאגיע הבייתה. עם חיוך מטורף על הפנים שאפילו הוא הבחין בו, ישבנו לנו במרכז העיר עם פער עצום לגשר עליו.

הוא היה שותף פעיל בהחלטה שהסיטה את חיי מהדרך הקונבנציונלית. עתידי היה בהיר ומוחלט, מקצוע בדבר שאני כה אוהבת. רק שאני פחדתי להתמסר, פחדתי להתחייב מבלי לחוות את מה שיש לעולם להציע לי. פחדתי לאבד שליטה, אז עזבתי. השלכתי שנים של עבודה והשקעה לפח כשהוא צופה מין הצד. "זה יעשה לך טוב, את לא באמת מאושרת עכשיו" הוא היה אומר. ואני כנחש לצלילי חלילו.

הבית שלי מתמוטט בשעה שאני יושבת חבוקה בזרעותיו ומאזינה לריב משפחתי בבניין שממול. "בואי נלך למקום אחר" הוא אומר. ואני כאמנית במלאכת הכישוף חוזה אז את מה שעתיד להתרחש באותה השעה ביום למחרת, הפעם אצלי בבית.

הוא מעביר ידיו לאורך חתכי בצדי הבטן ולא אומר מילה. ממשיך הלאה. בולע את סיפורי ההרפתקאות שלי בדבר הפציעות החוזרות ונשנות. ואני רק רוצה להעביר לו את הסכין וללחוש לו שיעשה בה שימוש טוב יותר ממני. אך זה קורה מהר מדיי, אנחנו לא יציבים מספיק.

ולמרות הכל כשפירטי ביגוד אחדים כבר לא מהווים חוצץ ביננו, כשסיפורי העבר כבר התפוגגו בחלוף הזמן, כשרק הירח משקיף מלמעלה הוא לוחש "אני רוצה אותך". ואני באמת מאושרת.

רגעים של מודעות עצמית ואני מוכנה לשוב ולפסוע לאורך השביל המואר. הגוף שלי מתפתל מכאבים כתוצאה מהנזקים שאני הבאתי עליו, קשה לי לנשום. אבל הפעם במקום להרים ידים ולומר שמאוחר מידי אני החלטתי להתשנות. אז נכון שזה אומר שאני אעלה במשקל ואבכה בגלל זה אחר כך, נכון שאני אסבול מכאבי ראש תכופים ואפילו אולי אכנס למיני דיפרסיה. אבל בראיה כוללת של הדברים אני בטוחה שזה שווה את זה.

ובכלל הכל מתחיל להחליק למקומו הטבעי, עם קצת הפתעות מרעננות והרבה מאוד פסטורליות. בסוף החלטנו לתת לזה סיכוי, יהיה מה שיהיה. וטוב לי.