penetration to my mind

המוזיקה לא ממש דופקת חשבון למצבי הרוח המשתנים שלי, וטוב שכך. לשמוע יותר מידי יצירות של מלחינים קלאסיים גורם לי לפעמים להרגיש לכודה וקטנה כמו שמרגישים בכנסיה גותית עתיקה. ולפעמים אני מרגישה עילאית כמעט, נשגבת. ממש כמו סמים, לא ניתן לדעת איזו הזיה תפקוד אותך הפעם. אז החלטתי לשים מבטחי ביד הגורל ולחצתי על "השמע הכל" בסדר אקראי. מה שיצא אני מרוצה.

שובו של מיסטר X לחיי היה מפתיע. בחצות מצאתי את עצמי מתדפקת על דלתו ונכנסת לנבכי מיטתו. משתמשת בקול שאני שאני יודעת שמקסים אותו. מפגינה גוף אנורקטי כמעט, מעורר דאגה- ממש כפי שהוא אוהב. מדברת על דברים שמחים ועצובים לסרוגין, מחליפה נימה ועוברת מהאחד לאחר בקצב מטאורי. הוא מספר לי שהוא לא מאוהב ושאנחנו צריכים להשתדל יותר לשמור על קשר.

ואני מצידי רק חושבת שכבר די הרבה זמן עבר מאז ששכבתי עם החבר שלי בפעם האחרונה ושמאחר לי המחזור. ואני זקוקה למגע, ולא מרחיקה את רגלי כשהן מתערבבות ברגליו.

אני מפחדת לעשות שטויות ולהרוס את מה שקיים, כי באמת אני מאוהבת. אבל אני מרגישה שאני מטביעה אותו בתוך עולמי הלא שפוי והלא בריא. כל נזק שאני גורמת לעצמי כואב לו פי שניים. ואני אוכלת את עצמי מבפנים וממשיכה באותה הדרך. ארורה השגרה והמותרות שלה.

ומצד שני כל היום הזה נחתם בסימן קצת הזוי כשאני קצת מטורפת והוא קצת עצוב ומישהו אמר שאנחנו לא מתאימים והכל נשפך לבלילה אלקטרונית אחת עם יותר מידי ו' החיבור.

נעלמתי, אני יודעת.

הקיום הוירטואלי הזה לא מספק אותי יותר, אני צריכה להריח את הדם של האנשים שקוראים אותי. חשבתי שזה יספיק אך תאבוני גובר עלי ואני מתפתה למעשי שטות. הו כמה אני אוהבת מעשי שטות, הם מניבים את הסיפורים המשובחים ביותר.

ניקס העבירה לי את השרביט וביקשה ממני לכתוב שבעה דברים שטרם הספקתי להעלות על הכתב. למען האמת הסתערתי על המשימה. התחלתי לכתוב אבל הרגשתי שיש בזה משהו שקרי, לא לגמרי אותנטי. ואני אשפית המסכות כבר נחנקת מריח הגבס ורוצה לנשום אוויר צח. או פיח. רק להסיר את המסכה. ולכן הפוסט העמוס במילים שלי ירד למצולות ובמקומו אני אעלה גרסה תמציתית ויותר משקפת של מי שאני באמת, מאחורי מגננות האינטרנט.

1. אני ספונטנית ביותר- מי שנפגש איתי במקום אחד עלול למצוא עצמו בחצות הלילה בכפר נידח ללא דרך חזרה הביתה. לא פעם העברתי לילה ברחוב מפאת איבוד חוסר כיוון וחריגה מתכניות מוסכמות מראש.

2. כשהייתי בת שמונה כמעט נאנסתי ע"י מישהו, טינאייג'ר. בכוחתי רצתי הבייתה והדפתי אותו מעלי בשעה שאחותי הקטנה רצה למעלה לקרוא לאבא. מעולם לא סיפרתי את זה לאיש כי מעולם לא הבנתי מה הוא רצה ממני. רק כחמש שנים מאוחר יותר התחלתי להבין מה באמת קרה אז.

3. כשהייתי בת תשע הלכנו לים וכשבאתי להכנס למים אבי הסתובב אלי וצעק איך אני לא מתביישת ללבוש בגד ים. כשהייתי בת שתים עשרה הוא אמר שמאחורה אני נראית ילדה רגילה לגמרי, עד שאני מסתובבת. היום הוא אומר שלא נותר לי צל ולא מבין למה.

4. את הסיגריה הראשונה שלי הרמתי מהמדרכה ושמתי בכיס. כשבאתי הביתה הדלקתי אותה ועישנתי את מה שנשאר ממנה. ציפיתי שאני אשתעל נורא ולכן לא רציתי לעשות את זה ליד חברים. אך למרבה הפלא לא השתעלתי כלל והרגשתי תחושת הקלה עצומה בשאיפה הראשונה שלי. מאז עישנתי רק פעמיים, עם חברים.

5. אהבתי רק בן אדם יחיד בחיים שלי, את אבא שלי. כיום אני אוהבת שני אנשים ושונאת אחד. את אבא שלי.

6. בילדותי אבי הרים עלי יד, כיום הוא עושה זאת פחות. בילדותי תמיד הרגשתי אשמה על שאני מכעיסה אותו ומביאה אותו למצב של אובדן שליטה. תמיד הלכתי להתנצל ובכיתי. היום אני כבר לא מבקשת סליחה. היום אני כבר לא מרגישה כאב פיזי בכלל.

7. ברגעים של שמחה עילאית אני רוצה לעשות קרחת. להוריד את כל שערותי ולהתחיל מחדש, בריאה יותר. ואז אני מורידה את המים באסלה וכל הקיא נשטף עם הזרם ביחד עם האושר שלי. והשיער שנותר על ראשי הופך להיות סימן ההיכר שלי.

אני לא יודעת עד כמה אני אצליח להשאר פה. אני זקוקה לפנים כשאני מדברת, אפילו רק לפני שלי. אם מישהו מעוניין גם הוא להתעמת איתי פנים מול פנים, בלי כל המילים היפות והלובן המסנוור הזה אני קוראת עליו תיגר.  I dare you..