הוא היה נוכח בכל הארועים המשמעותים בחיי, אף פעם לא מודע להם. בפעם הראשונה שהצלחתי להקיא, שתופת גאווה עצמית וחדורת מוטיבציה להקיא עוד, אני והוא יצאנו לגלידה. והוא אכל ואני עשיתי את עצמי, לו רק ידע, חשבתי לעצמי, לו רק ידע היכן תמצא הגלידה הזאת בשניה שאגיע הבייתה. עם חיוך מטורף על הפנים שאפילו הוא הבחין בו, ישבנו לנו במרכז העיר עם פער עצום לגשר עליו.
הוא היה שותף פעיל בהחלטה שהסיטה את חיי מהדרך הקונבנציונלית. עתידי היה בהיר ומוחלט, מקצוע בדבר שאני כה אוהבת. רק שאני פחדתי להתמסר, פחדתי להתחייב מבלי לחוות את מה שיש לעולם להציע לי. פחדתי לאבד שליטה, אז עזבתי. השלכתי שנים של עבודה והשקעה לפח כשהוא צופה מין הצד. "זה יעשה לך טוב, את לא באמת מאושרת עכשיו" הוא היה אומר. ואני כנחש לצלילי חלילו.
הבית שלי מתמוטט בשעה שאני יושבת חבוקה בזרעותיו ומאזינה לריב משפחתי בבניין שממול. "בואי נלך למקום אחר" הוא אומר. ואני כאמנית במלאכת הכישוף חוזה אז את מה שעתיד להתרחש באותה השעה ביום למחרת, הפעם אצלי בבית.
הוא מעביר ידיו לאורך חתכי בצדי הבטן ולא אומר מילה. ממשיך הלאה. בולע את סיפורי ההרפתקאות שלי בדבר הפציעות החוזרות ונשנות. ואני רק רוצה להעביר לו את הסכין וללחוש לו שיעשה בה שימוש טוב יותר ממני. אך זה קורה מהר מדיי, אנחנו לא יציבים מספיק.
ולמרות הכל כשפירטי ביגוד אחדים כבר לא מהווים חוצץ ביננו, כשסיפורי העבר כבר התפוגגו בחלוף הזמן, כשרק הירח משקיף מלמעלה הוא לוחש "אני רוצה אותך". ואני באמת מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
rein