סתם, אין לי משהו חשוב לכתוב עליו. גם לא כל כך חשק לכתוב - מין דיכאון מתון שמזוהה כחשק להתכנס לאנשהו - למיטה, לאוכל מנחם, ללא לעשות שום דבר, רק לספוג עד אפס מקום, ספוג רווי ולא מסופק.
גם במצב הזה אני עדיין עושה דברים, בגלל האחריות - בית וילדים, אבל לוקח לי יותר זמן, ואין לי חשק.
בבוקר תליתי תמונות - קניתי בשבוע שעבר פטיש טוב ומסמרי פלדה כי הקירות פה קשים מאוד - לא בטון, אבל אולי בגלל שזה בית ישן ובנו אותו מלבנים מוצקות יותר מהרגיל. בכל אופן, תליתי סוף סוף את התמונות שעמדו בצד כמה חודשים מאז שעברנו לכאן. ודפקתי את האצבע כמה פעמים עם הפטיש, עד שלבסוף ממש כאב :) באמת מטומטם, אבל לא הייתה לי סבלנות ורציתי לתלות, גם במחיר של אצבע דואבת, שהייתי בטוחה שתיכף יעבור. עכשיו יש סימן סגול, והאצבע ממש כואבת. ונזכרתי שיש לי משחת טראומיל - זו משחת קסמים של ממש לחבלות. לא עבר לגמרי, אבל כואב פחות, ואפשר להקליד בעדינות.
את כמו פינתו של השולחן: עץ רך ובהיר, שפסים חוצים אותו לאורכו. פינה פשוטה וישרה
בחוץ יש המון אנשים בהמון סיטואציות. ולי צוואר תפוס. קמתי ככה.
לפעמים השקט מתאסף עלייך, מאפיל סביב. את משפילה את מבטך לסוודר האדום. הריצ'רץ' משתפל מטה, כמו קימוריה של דרך הביתה. היכן הבית?
חוץ מגרביים, תחתונים וחזייה, אני ממש כיפה אדומה ביתית: מכנסיים, חולצה וסוודר אדומים.
שותה תה וחושבת על הבירה מאתמול - בירה מלכה בהירה, בלונד 14, שהייתה תחילה טעימה מאוד, ואחר כך הפכה עכורה משום מה, סמיכה קצת. האם בגלל האוכל? והאוטו התכול של ג', שנראה כמו צעצוע מבהיק וקומפקטי. מקום העבודה שלה הוא חלל אחר, שונה כל כך משלי - חלל נעים, ריחני, אסתטי, יקר - אצלי מוקף מוסכים, רחובות עמוסי גרפיטי, במעלית כמעט תמיד יש משהו שנשפך או שבדיוק המנקה שטפה, אנשים שיציבתם או פניהם משקפים השפעת תרופות פסיכיאטריות חולפים בדרכם לקומות השונות. האומללות עולה ויורדת בפיר המדרגות, שם מותר לעשן, החלל המרכזי מוקף סורגים נגד הפיתוי לקפוץ פנימה. חייה של ג' שקטים ויציבים, למרות הבעיות המשפחתיות, החמות שדעתה מתעכרת יותר ויותר, הבן זוג שיש לו בעיות שינה. לא הייתי מחליפה את חיי עם חייה, זה אני יודעת, אבל כשהייתי צעירה יותר חלמתי על חיים כאלה, מוגנים, מוארים, בית יפה ופרטי, נסיעות מדי פעם.
אני לא יודעת מה אני רוצה. אולי כן הייתי רוצה חיים מוגנים כאלה, אבל לא את שלה.
להיפגש זה כמו לגעת ולהציץ לתוך 'זה' - התיזה נראית כמו חלום רחוק, היה או לא היה? - הפכתי למין שלולית כזאת, עצלה,
הלכתי לפילטיס ביום שני - המורה הייתה טובה מאוד - בין התרגילים עשינו מתיחות טובות ממש, אולי לכן לא היו לי כאבי שרירים מהר מדי אחרי כן, הם הופיעו באיחור, לא למחרת בבוקר, אלא למחרת בערב. זה היה קצת מוזר. אני לא הייתי גרועה מהאחרים, להפתעתי, או שהאחרים לא ממש היו מנוסים - אין לי מושג. בכל אופן הופתעתי לגלות שאני די חזקה, ושרירי הבטן במצב לא רע. פה ושם רעדתי קצת, בעיקר בתרגילים שנשענים בהם על הידיים. וחוץ מזה השמנתי קצת - במהלך כתיבת התיזה אכלתי הרבה. זה לא נורא, בעצם. לא יודעת.
אני לא כותבת עליו כי כואב מדי, אני דואגת לו מאוד, אבל הוא הפתיע אותי היום, איכשהו הזיז את עצמו לסדר ולנקות את החדר, וללכת לקנות דברים, למרות שהיה אסתמטי ושאינו מרגיש טוב בימים האחרונים. זה בעצם מעודד, אבל עדיין רחוק מתפקוד רגיל, וגם אני פוחדת כל הזמן שיהיה מדוכא מדי. לפחות התחיל ללכת לטיפול, ואני מקווה שזה יעזור - לא ברור עוד כלום. צריך זמן (הגדול שלי). בבוקר לא התחשק לי לגשת אליו, כי זה לא נעים, להתחיל להתווכח, כשאני גם דואגת כל כך. אבל לא היה צריך, הוא אמר שהוא רוצה לסדר בעצמו ושאני לא צריכה לעזור לו, ונראה בסדר. רק שעכשיו הוא שוב נראה עייף ו אני לא רוצה לפרט יותר.
הלכתי השבוע גם לרופא אאג כדי להתחיל הליך לקראת ניתוח באוזן השנייה, או בשתיהן, מה שימליצו לי. זה רופא שעובד בבית חולים אחר, באיכילוב, והוא היה מאוד מאוד נחמד, להפתעתי, כי עד עכשיו לא היה שום רופא שהתייחס אלי כמו אל בן אדם, ואמר את דעתו בגלוי, ולא ניסה להגיד דברים כלליים ולא מתחייבים. ואחר כך מנהל המחלקה עצמו שלח לי סמס :) זה עוד לא קרה לי אף פעם - תמיד היו מתקשרים אלי (למרות שביקשתי לא להתקשר, כי אני לא שומעת בטלפון) או שהיו מתקשרים אל אבא שלי.. באמת כמו שאמר לי מישהו שעבר שם ניתוח דומה - היחס שלהם שונה.
ניתוח זה כמו לידה - אחרי מספיק זמן את שוכחת איך זה. מצד שני, אולי הם ישתדלו יותר, כמו שהם משתדלים עכשיו.
דברים משעממים - על השולחן קוביות המספרים שמתוות את התאריך מראות עשרים, ומעליהן מופיע תאריך אחר, שני מספרי 1 כשהאחד אופקי ורעהו אנכי - תאריך ביקום המקביל שם טמפלינגטון חי - מתי אחזור לסיפור הזה? וגם למתילדה. אני חייבת לעצמי את זה, גם אם אין דד ליין או מנחה שמחכה שאשלח לה תיקונים. לפני כמה זמן כמעט פירסמתי סיפור של מתילדה - עבר עליו עורך שאהב אותו מאד, אבל האתר לבסוף לא נפתח, ולא טרחתי לשלוח למקום אחר. אולי אצרף כאן בפוסט הבא
אני יכולה להמשיך ולקשקש עד אינסוף. קודם חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב. אני יכולה להמשיך ולצלול, הנה שם, מלמטה עולה המילה סגול, מה סגול? אני לא יודעת. מילה סגולה עולה ממעמקים, אני לא רוצה להוסיף לה זוהר, אבל יש לה קרינה עמומה כזו, אני ממהרת למחוק אותה, לא רוצה דברים שזוהרים, שמנצנצים, אני פינת שולחן עץ בהירה ופשוטה, עם אצבע דואבת (לא, זה לא הסימן הסגול של המכה :) הכל מהביל, מתאבך
ניקח ספר ונלך למיטה. במילא כבר כמעט אחת עשרה, שעת לילה מאוחרת של חננות :) שפכתי כאן (אפילו לא שפכתי, סתם שמטתי) מילים כמו ערימת כביסה מהמייבש אל המיטה (אוף, צריך לקפל. המיטה תפוסה). חסרות צורה, נקיות מדי, מכובסות אלפי (לא נגזים, אולי מאות?) פעמים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
