לפעמים אני מרגישה ככה, שהסוללה שלי הולכת ומתיישנת, וצריך להטעין אותה לעתים קרובות יותר. אם פעם יכולתי להשתמש בעצמי לאורך זמן ויכולתי שיהיו לי לילות קצרים ובכל זאת לתפקד טוב, היום אני מרגישה שמקסימום לילה קצר אחד, ואחריו חייבים לפצות בלילה ארוך, ולפעמים גם שניים.. ולפעמים הסוללה נגמרת לי באמצע היום. טוב, זה באמת לא קל. המדריכה שלי אמרה שלפעמים כשהיא מגיעה הביתה היא יושבת על הספה ולא יכולה לזוז מרוב עייפות נפשית.
המדריך נשמע מודאג למקרא הפגישה וביקש שאשאיר לו אותה לחשיבה נוספת. לא הספקנו לדבר עליה הרבה. הוא אמר אבל שכדאי לחשוב דווקא להגביל אותו בפנטזיות האלו, ובפרט אם זה נוגע אלי, ובינתיים התחלתי לחשוב שאולי באמת הוא צודק, ושצריך גם ללמד שליטה עצמית אפילו במישור של הפנטזיה. אני נזכרת שקראתי וגם מקרה אחר שגם שם עבדו על שליטה גם במישור של הפנטזיות, לצמצם אותן, ולעשות איתן עבודה. לא בהכרח זה טוב לתת לכל דבר שעולה על הדעת להתפתח עד כמה שהוא רוצה, אנחנו עושים בחירה וסינון גם שם, ובפרט למישהו שמוצף כל הזמן בפנטזיות רצחניות במיוחד. אני מתחילה לחשוב שזה יכול גם לפרק אותו נפשית, אם אין גבולות במישור של האגו, והאיד עולה ומציף כל הזמן בדחפים רצחניים.
הילדים נסעו אתמול לטיול סופש עם אביהם, אבל אתמול כאב לי הראש ולא עזר לי המפגש עם החברות בבוקר, שהיה די מעניין בסך הכל, רצו לשמוע מישהי שעשתה דוקטורט בנושא שקשור אלינו, והיה דיון מעניין בסך הכל. נסעתי איתה הביתה אחר כך, בתוך קהות אפורה של כאב ראש מעיק וכל מיני רגשות ותחושות שהייתי ערה להן בכל זאת, מה קורה לי מולה ובכלל מולן, איך אני מרגישה, איפה המקום שלי בעולם וכמה פשרות אני עושה כל הזמן.. מתוך רצון בכל זאת לקיים משהו. אני כמו צמח (כמעט כתבתי פרח, אבל לפרח יש קונוטציות מסוימות אצל אנשים מסוימים שקוראים אצלי בבלוג ;) שבגלל סיבה כלשהי במבנה שתול בחלקה שלא כל כך מתאימה לו. אבל אני לא יכולה לעקור שורשיי ולהזדחל על פני האדמה עד לאן שאני צריכה (אולי אני כן, לא יודעת).
אני יודעת שהייתי יכולה להיות במקום אחר לגמרי בלי לקות השמיעה.
האם את נותנת למשב הרוח הקליל והקריר הנעים שנכנס להשלות אותך שהכל טוב, או שזו התכונה שלי, למצוא טוב וחיובי בכל דבר? ענפי בוגנווילאה וורודים נעים בחוץ עם חשב רוח קטן מטלטל, וזה מזכיר לי סתיו וגשם, שזה מזג אוויר שתמיד ממלא אותי שמחה. גם מזג אוויר אביבי ושמח ממלא אותי שמחה, אבל אז אני מרגישה שקשה לי להצטרף לחגיגה האביבית שבחוץ; גם אם אני מאד רוצה; כאילו שצריך בשביל זה את כל החושים.
פתאום אני רואה שכתבתי חשב רוח במקום משב רוח (זה מזכיר לי בהלה קטנה כשבבוקר לא יכולתי להיזכר פתאום במספר הטלפון שלי), זו רק שגיאת הקלדה ולא קשורה לקושי להיזכר, (היום אני נותנת לכל מה שמתחשק לדעת לעלות, אולי אני בודקת מה קורה כשעושים כך? בקטנה). בכל אופן מה שרציתי היה להשתעשע בצירוף חשב רוח, שאולי לאוויר יש בעלי תפקידים ואחד מהם הוא חשב הרוח, ודאי יש לו צבע כחלחל ובתוך ערפל דמותו אפשר לראות צווארון תכלכל מכופתר בכפתור אחד.
יש מישהו שהכרתי היכרות עצלתיים שמתמשכת והיום כנראה ניפגש. אני לא מרגישה שיש איזשהו משהו דרמטי בינינו, אבל הוא נשמע מאד אנושי, ואולי אפילו עם חוש הומור טוב :) לאחרונה הבנתי שרוב האנשים שהכרתי היו "דושים" - זה לא עלה בדעתי קודם, כאילו אני לא חושבת על אנשים בהגדרות בכלל, מתייחסת לכל אחד באופן מאד אישי. אבל מגיע להם שיגדירו אותם :) וזה עוזר גם, לסנן. כמו ההוא עם הפנטזיות - צריך לסנן ולבחור למה אתה מניח להישאר אצלך בראש ובלב ומה אתה מעדיף להשאיר בכלוב של הלא מודע, שלא סתם הוא לא מודע. לכאורה השאיפה בעידן של מודעות יתר פורחת (שיש לה חשיבות, אני לא אומרת שלא) היא למודעות רבה ככל האפשר, אבל שוכחים שלאי-המודעות יש תפקיד לא פחות חשוב. והעבודה הנפשית בטיפול היא מורכבת הרבה יותר מרק להעלות דברים למודעות ולפרק אותם (וגם ההיפך - לדחוק דברים ולשלוט עליהם לא מהווה את כל העבודה כולה.. זה הרבה יותר מורכב, וצריך לדעת על מבנים שונים של אישיות ופגיעות התפתחותיות). אנשים שעושים עבודה כזו הופכים את מה שכרוך בטיפול נפשי (או רגשי או רוחני) לפשטני, פשוט :) בגלל מיעוט למידה וידע. תאוריות פסיכואנליטיות ולמידה מעמיקה לא קיימים סתם כך. חוקרים גילו מורכבויות ומעמקים שאי אפשר להסביר אותם בצורה פשטנית, למי שלא למד את הבסיס והתקדם הלאה, כמו שברפואה יש דברים שאנשים שאינם רופאים מבינים, אבל זה רק קצה הקרחון של מאסת המידע שמסתתרת מתחת לפני המים.
וכל זה לא סותר את העובדה הפשטנית עד מאוד שכבר יומיים אין לי תחתונים כי אני לא מגיעה לכביסה :)) וזו שאלה חשובה, למה צריך תחתונים? נראה לי שאיכשהו התרגלנו להרגשה כאילו בלי תחתונים נתפזר לכל רוח :) ואולי התחתונים הם שכבת המגן של הלא מודע? :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
