music for the dark corners

(אבל לא ביחד :)

יצא ארוך נורא. יהיה לכם קשה :)

הכנתי עוגת אפרסקים ועוגת מון בלאן. המון בלאן שלי הוא יותר גבעה מהר, ולא כזה יפה כמו בתמונות. ואולי הוא מזכיר גבעת בוץ :) במקרה הטוב :) אבל לא נורא. מעניין איזה טעם יהיה לו, אף פעם לא הכנתי (יצא קצת מתוק מדי, אבל לצד קפה או תה ללא סוכר טעים). עוגת האפרסק הייתה יפה יותר לפני האפייה מאשר אחרי, שאז נעלמו הצבעים של האפרסק. וחוץ מזה מיצי נראתה ממש חמודה ככה כשהיא רדומה. 

התמונה של מיצי יוצאת הפוכה, למרות שבמחשב היא לא הפוכה.. אז נוותר בצער. במקום זה נצרף ציור:

סוף סוף סיימתי לאפות ולסדר וכל זה, ומחר סלט ומאפה כרובית. יש כבר לחם מהמאפייה (מחמצת, אגוזים ובלי), וגבינות. חוץ מקשקבל יווני וגאודה עיזים קניתי גם גורגונזולה.

אני חושבת על גורגונזולה. כשהגבינה בפה שלך היא נותנת לך סטירות קטנות בלשון ומדברת אלייך בקול מתכתי זר, מעולם אחר. עולם של חיידקי גבינה שנראים כמו ויגונים אבל באנימציה יותר טובה כי הסרט הזה ישן. אתה בכלל לא מתגעגע אלי? הלופ שלך כמו חתול, עסוק בעצמו, מפוספס בפסים מרירים במקצת. למה אני ממשיכה לחזור? כנראה שאתה לא צריך אותי, אבל אני צריכה אותך באיזה אופן. אולי גם אתה קצת צריך אותי, כי כתבת אז, כשטענת שגמד אמר לך לכתוב, למרות שבעצם אמרת שלא נתכתב יותר. אבל אתה מוכרח להיות יותר גלוי. ואולי לא בא לך להיות בסדר מעבר למה שאתה מוכרח - עם האנשים שאתה מוכרח, ואיתי אתה לא מוכרח. בכל אופן גורגונזולה, נראה לי שהיא צריכה יין. ושתי סטירות לחי.

(תתעלמו מהלופ שלי, אני פשוט צריכה לפרוק)

זקני המשפחה ודאי לא יאכלו הרבה, ואשאר עם הרבה (מהמון בלאן יש שלוש כאלה.. ועוד נשאר לי מרנג. נשארו כמעט שתיים וחצי. הזמנתי את השכנים מהדירה הקודמת לבוא לקחת). 

אני נושכת את שני המרווחים של ציפורן הקמיצה והעצב (nerve) נענה לי מבפנים כמו צליל.

היה מאד מאד טוב עם הדודים ואבא שלי. קיבלתי המון חום ואהבה ותשומת לב :) אחותי הייתה חולה ולא הגיעה. הופתעתי מכמה נחמד היה כי לא ציפיתי. אולי משום שבדרך כלל אנחנו נפגשים בחבורה הרבה יותר גדולה, האינטראקציה יותר מתפזרת, וכאן דיברנו בינינו כל הזמן. אני נזכרת וזה ממס לי את הלב. דודתי הביאה דיסק של החתונה שלהם, שבו רואים אותי כילדה קטנטונת ממש בת 6 (אבל קטנטונת מאד לגילי), ואת כולם צעירים מאוד, סבתא וסבא שכבר אינם בחיים, נראים צעירים כל כך שם, אבא ואמא, אחותי וכולם שנראים צעירים לגמרי. דודתי (שבצעירותה הייתה יפהפיה דרום אמריקאית) אומרת כל פעם למצלמה "די מספיק". ממש התרגשתי לראות את הסרטון. פתאום אני תופסת כמה מעט אני רואה אותם וכמה מהר חולף הזמן, שלושה מהם כבר עברו כל מיני אירועי לב, לדודה ולדוד יש קוצבי לב, הדוד מצד אמא גם עם בעיות לב. 

אמא נראית שם צעירה כל כך, יפה ורזה, תמיד אני מחשבת לדעת האם זה היה לפני או אחרי. זה נראה שהיה אחרי. תמיד אני חושבת על המקום השחור שבלב, ולמה זה היה צריך להיות. אבא באמת בכלל לא התאים לה, תמיד ידעתי את זה, וזה הדבר הכי נורא שיש, לחיות עם מישהו שאת לא אוהבת באמת.

בכל אופן הגבינות היו להיט :) דוד שלי הסביר שבצרפת מורחים את גבינת הגורגונזולה על גבי חמאה (על גבי לחם).

הקטנה מחר נוסעת לסמינר. אנחנו הולכות לסופר לקנות חטיפים וממתקים, וכשאנחנו יוצאות אני מבחינה בזה שהיא נועלת עקבים עם מכנסיים קצרים. אני: עם עקבים לסופר? היא: זה לא כל כך רחוק. אני: אבל עקבים? לסופר?? (בקול כזה גבוה, שמשעשע אותי כל כך שאני חוזרת על כך כדי לשמוע את עצמי עוד פעם: עקבים לסופר??). היא: אני לא יוצאת איתם הרבה. אני: מי הולך לסופר עם עקבים? לסופר הולכים עם כפכפים, לא עקבים.. כפכפים.. היא: אז מה, זה נוח (מקרטעת)

אני רוצה לזכור - בסרטון אני רואה אותי נעה מעליזות מלאת חיים לחוסר בטחון. אחותי לא מתייחסת אלי יפה :) אמא שלי נראית עסוקה נורא בעצמה. מה שמאד בולט זה דוד שלי משה - החתן - הוא מרבה להתייחס אלי, נותן לי נשיקות וחיבוקים פה ושם. בשלב מסוים גם רואים אותי מוחזקת על ידי אבא שלי בידיים, ואני נראית לגמרי מבסוטה :)

ציור קצת קשה. את התמונה המקורית שהשתמשתי בה לא מצאתי.