אחרי מדידה של עשרות חזיות לנשים כבר לא אכפת והן עומדות בפתח התאים
עם החזיה ומתייעצות עם הראי שבחוץ. המוכרת הרוסייה עם הרגליים הדקות והפנים היפות,
ששיערה שחור ועיניה כחולות כמו בטי בלו, מחליפה איתי חיוכים ואנחות ואנחנו מסכימות
שלקנות חזייה זה סיוט. עדיף ציצי קטן. לקטנה יש מידה שלא תיאמן לגיל 15. G65. גם הG קצת קטן עליה ולא מכסה
הכל אבל אין בחנות H. אני עושה צחוק ושואלת אותה מתי נמצא סוף סוף אוהלים במידה שלך. גם המחיר שלהן
הוא כמו של אוהלים משפחתיים משוכללים. היא מצחקקת כמו ילדה קטנה ומשוויצה שבכיתה
שלה יש עדיין בנות בלי חזייה. היא בעצם עדיין ילדה קטנה שנפל עליה ציצי עצום
מימדים מהשמיים. כשזה התחיל תהיתי האם היא תקלקל אותו בדרך מרוב שהיא צעירה מדי עדיין לתחזוקה של ציצי
כזה. אני תוהה אם צריך להתחיל לחסוך לניתוח הקטנה עתידי. כשסוף סוף מוצאים לה משהו, לא
מושלם אבל היא אוהבת את הצבע והקישוטים מגיע תורי. אחרי 10 חזיות שאף אחת מהן לא
מתאימה (גם לי יש מידה שאין, 70D שגם זה לפעמים צריך להיות 65) אין לי רצון לראות יותר אף חזייה, אני לובשת את הישנה שלי שכבר משוחררת מדי בהיקף בחזרה
ואומרת די. הביתה.
בדרך הביתה מהקניות היא נזכרת בטיול לפריז כשהייתה בת מצווה, ולמרות
שאני זוכרת שאני הייתי עצבנית נורא בטיול, לה יש זיכרונות טובים. אנחנו נזכרות
בעיקר באוכל: בגלידה, בחנות המקרוּנים הגדולה עם אינספור המקרונים המונחים בשורות צבעוניות מתגוונות כמו חבילות ענקיות של צבעי פנדה, בעוף צלוי עם תפ"א שאכלנו בשוק מדוכן (שהיה מדהים!
מעולם לא אכלתי עוף כל כך טעים), בהמבורגר שאכלה כמעט כל יום במסעדה מפוארת :), בעוגה בשוק שליד
הבסטיליה, בבית הקפה השכונתי המקסים שהגענו אליו במקרה, עם המלצריות הזקנות הזעופות וטארט טטין שלא היה כמעט מתוק שהוגש עם קרם פרש ושוקו עתיר קצפת, בחנות של הדובונים. אני זוכרת (ולא אומרת לה) גם שהיה קר בנובמבר, שהיא
שכחה את המחשב הנייד במונית (והביאו לנו אחכ), שנורא פחדתי ללכת לאיבוד, לאבד את
הכסף, לבזבז יותר מדי, לא להבין, שיקרה לנו משהו. אני זוכרת גם את הבגדים שמדדנו
(שהיה מתסכל אפילו בפריז כי תמיד אני קטנה מדי להכל). את המלצרים במסעדה ההיא של ההמבורגר, את האופנוען שישב
לידי וניסה לתקשר איתי בצרפתית עם שתי מילים אנגלית ונייר שעליו ניסינו לכתוב משהו
שיהיה מובן (ולא היה) ואת החשש ממה יחשוב שאנחנו מישראל. את הגנים הגדולים שהייתה
בהם איזו הפגנה (ופחדתי), את השמיים האפורים, המונה ליזה הקטנה, הלובר שנראה לי תת
קרקעי ברובו והחדרים בהם גר נפוליאון (הכל אדום וזהב)
הוא ענה כמובן. בדרכו. ככה זה היה תמיד. עונה בכנות גלויה. האם תצליח לעמוד מול העצבנות
שלי? אני לא רוצה להתעכב, אבל אני סקרנית. זה החלק הילדותי שלי. ועכשיו
משהוא כאן אני יכולה להתבגר?
אני מאזינה לshpongle כדי לעכל את הארוחה ואז לקום ולהמשיך לנקות. הגעתי אליו במקרה. נראה לי שאני אוהבת מוזיקה אלקטרונית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
