מצאתי במקרה במחשב. נזכרתי באיזה משפט שצליליו התנגנו לי בראש ולא הצלחתי להיזכר במילים, ולאט לאט שלפתי את המילים מהזיכרון. ואז חיפשתי בתיקייה במחשב, ואז גם בגוגל - כדי להיזכר איפה זה היה. וזה הפוסט, מ2011, לפני 4 שנים. עצוב לי שזה לא חזר מאז. אולי אפשר לנסות שוב? אבל אני לא זוכרת איפה זה היה. ומסתבר שזה עוד מלפני 2011 :( והמקום של השלט בלילינבלום מסתבר (לפי גוגל) שזו המסעדה ננוצ'קה.
אני עדיין לא טיילתי,
איכן שפועם ליבך
כן כך היה כתוב שם באותיות מאירות בוורוד בלילינבלום, עם איכן בא'
במקום בה', ליד איזה בית מסתורי ומעניין למראה שלידו היה ציור גרפיטי ענק, כשהלכתי
מהעבודה בפלורנטין דרך סמטאות ומסגריות ומוסכים, בינות ציורי גרפיטי וכל מיני
ערימות וחתולים, לחפש לגדול תחפושת, ואחר כך רעבה קניתי נקניקיה בלחמנייה, ואיזה
גוץ קירח עם מכנס אחד ארוך ואחד קצר אמר לי "בתאבון" והמשכתי לחפש בגדים
אבל נעצרתי בחנות ספרים נפלאה באלנבי, וקניתי שלושה שכל אחד עלה 40 ואמרתי למוכר
שיש לו חנות נהדרת (אוי, זה נשמע לא טוב?), ואז סוף סוף נסעתי לחנות של יעקב
וקניתי שמלה צעיף וחולצה. מתנת יומולדת מאוחרת לעצמי. ספרים זה כמו אוכל, זה לא
נחשב. דווקא רציתי מכנסי ג'ינס.
תל אביב בלילה מרתקת
הנה עוד סיפור קונטאקט ישן. קצת יותר חדש מהקודם אבל עדיין לא מהשנה
האחרונה. מאז הניתוח שעברתי לפני שנה וחצי לא חזרתי באותה צורה לרקוד. כעת אני
יכולה אבל סדר העדיפויות איכשהו השתנה.
ובקונטאקט
האחרון, גיליתי שאני יודעת
הרבה יותר להקשיב, גיליתי כמה אני מרוכזת בעצמי, כמה שהמגע עם אחרים דווקא מחבר
אותי לעצמי ולא כל כך לאחר. ועכשיו הייתי יותר קשובה, וניסיתי גם לתת לו - לבן
הזוג לריקוד. היה לי קצת קשה - כי זה כל כך אינטימי. אבל חושבת שאם אני תופסת את
זה כמשהו שמתרחש במרחב הספציפי של הריקוד - אז זה פחות מאיים.
אחר כך בסוף - מצאתי את עצמי
בין שני הרקדנים שלי - האחרון - ששמר אותי אצלו ולא רצה לוותר עלי, וקודמו -
שהצטרף אלינו. היה בזה משהו מבהיל קצת - כאילו להיות במיטה עם שני גברים - וזו גם
חוויה משונה - אז כשחברה שלי באה להגיד שהיא הולכת מיהרתי להגיד להם שאני צריכה
ללכת גם. אבל עכשיו אני כאילו ממששת את החוויה ונהנית ממנה - נהנית להיזכר.. איך
ההרגשה כששניים "מטפלים" בך. גם תחושה של חולשה וגם של כוח. כי מצד אחד
הם הרבה יותר חזקים ושניים, ומצד שני הם קשובים - את יכולה להנחות. במעין מחול
זהיר של כוח וחולשה. אולי חבל שהלכתי מהר.. בגלל כל מיני מחשבות נורמטיביות שחלפו
לי בראש. ובסך הכל זה ריקוד - ריקוד יכול להיות כל כך חושפני ופרימיטיבי, וגם נעלה,
ישבתי ביניהם, האחד אוחז
בראשי ומניע אותו והשני משום מה החזיק את הגו שלי בשתי ידיו הגדולות ולחץ, כל פעם
במקום אחר, ונתן לי להרגיש בתחושה חזקה את הגוף. את המלאות והנוכחות של הגוף,
תחושת נגד לתלישות.
ואני רוצה להיזכר מה עוד היה
לי: רקדתי עם חברתי וגבר (הלפני האחרון), וזה גם היה חוויה, שתינו נמוכות והוא היה
גבוה, שחרחר, אני לא כל כך אוהבת שחרחרים (לא כל כך אהבתי, היום זה השתנהJ, אבל זה היה נורא כיף לרקוד בשלושה. לפעמים היא תמכה ולפעמים
אני, ואני נזכרת בריקוד בחיוך.
אחר כך היא הלכה (חבר שלה
הגיע) ונשארתי איתו. ואז.. הו זה היה לגלות, זה היה משעשע ומצחיק כל כך. הוא
היה קצת שתלטן, ולפעמים ממש החזיק אותי בכוח, אבל אני מצאתי דרכים כן לנוע..
ולפעמים אפילו הייתי רעה, דחפתי אותו ברגליים, הוא זרק אותי, צחקנו.. יכולתי להיות
תוקפנית, אבל גם החזיר לי - קיבלתי חבלות שהגיעו לי, בהחלט.. נהניתי ממנו. למרות
התחושה הראשונית של לא אוהבת. נזכרת כעת בהערכה.
זהו, אחר כך גם
ה"מטריד" תפס אותי מאחור בכתפיי וטלטל בכוח, ומייד לא רציתי לרקוד איתו.
הוא ישר מתחיל לדבר - רוצה לרקוד? לא רוצה? אני לא מכריח אותך? כאילו שאם לא הייתי
רוצה זה לא היה ברור. ובסוף אמרתי לו שכעת אני כבר לא רוצה. ודאי אכזרי, אבל אני
אכזרית שם - לגבי הגוף שלי - לא עוד להיות עם מי שלא רוצה להיות. וגם לא כולם
רוצים לרקוד איתי, אני בטוחה.
והיה קטע שבו רקדתי קצת עם כל
מיני אנשים - נעתי בחדר, כאילו אני מגיבה לתנועה של כל מי שפגשתי בחדר - בלי לגעת,
פשוט מגיבה לאנרגיה ולהדף האוויר של תנועותיהם של האחרים, עד שחזרתי שוב לאותו
שחרחר, ואחר כך עזבתי אותו כי זה היה כבר יותר מדי קרוב, הרגשתי שמתחיל גם
ללטף, ידעתי שזה מרגש ולא מתשוקה, אבל לא רציתי להמשיך כך ומצאתי את האחרון,
שהיה יציב, רגוע, קירח, קיבלתי ממנו קצת מסג` בגב ובעורף.. תופפנו על הרצפה,
השמענו קולות..
בקיצור היה כיף! נהניתי נורא.
ביקשו ממני לבוא שוב.
אמרו לי תודה ושהיה כיף לרקוד
איתי.
התחבקנו והתנשקנו לפרידה.
היינו ביחד - אנשים כמעט זרים
- באופן לא פוגע, לא חודרני, לא מיני, רק תקשורת, הקשבה, למידה הדדית..כמובן שיש
מיניות וחודרנות ותוקפנות, אבל הם לא הרסניים וגם מתרחשים במרחב הפוטנציאלי של
המשחק-הריקוד.
הייתה שם גם חברה מיפו, היו
כמה שאני מכירה כבר קצת מג`אמים קודמים. וזה חשוב לי - לא יכולה להיות במקום עם
אנשים זרים לחלוטין. כמה חברים - זה נותן לי בטחון. ארקוד עם זרים, אבל יש מוכרים
במקום.
תודה על ערב מתנה. למי?
לאלוהים של הריקוד.
קצת מעציב לקרוא, כי אני לא יודעת אם זה יכול לחזור. מזמן אני לא בקשר עם החברה ההיא (וגם לא לגמרי בטוחה שזו הייתה מי שאני חושבת). וגם אחרי ניתוח השתל התחלתי לפחד (אסור לקבל מכה בראש, ובריקוד הזה כן יש חבטות לפעמים, כי הוא די אקרובטי, וקשה להיזהר. לא חבטות קשות, אבל יש סיכון). וחבל לי גם שלא חזרתי לשם לעוד.. אבל מה שכן, טוב שכתבתי, אחרת הייתי שוכחת והאירוע הזה היה נשמט לתהום הנשייה של הזיכרון. מעניין למה המשפט הזה "אני עדיין לא טיילתי / איכן שפועם ליבך" התחיל להתנגן לי בראש. אני מוצפת געגועים, ואני לא יודעת לְמה.
וציור (על קאפה - חומר רך שנעצתי בו פה ושם את העיפרון :) אני אלימה :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
