כן, להתרכז במה שאת רוצה שיהיה. זה כמו כרית אוויר מנופחת במכונית שעברה תאונה - כאילו עברת איזו תאונה פנימית, וכרית מנופחת גדולה מונעת ממך לחשוב.
יש לי את ס', ש', א' ואז לכתוב קצת והביתה. אני עייפה, יש לי בזמן האחרון כאבי גב עליון מוזרים. כשאני שוכבת על המזרון בסטודיו כואב לי מאד הגב. רק במהלך החימום והעבודה זה משתפר.
לצד הכתיבה בפרומיתאוס (תוכנה של דיווח על טיפולים) אני זקוקה לדף הפתוח של הבלוג או המחברת הקטנה, לכתוב את מה שאין לו מקום בפרומיתאוס. צריך לקרוא לזה הסיזיפוס ולא הפרומיתאוס :) אם כי גם פרומיתאוס נענש, הרי.
לטוס, לחוץ לארץ
חוץ לכאן
למה את ככה?
ככה.
חוץ מזה נפגשתי אתמול עם ר', החברה מגיל 16, שגרתי איתה כשהייתי בת 19 או 20, כשעזבתי את הבית. היא נתקלה במישהי שמכירה אותי עוד מהיסודי. לא זכרתי אותה, ואתמול היתה פגישה משולשת. ראיתי בבית הקפה את א' (כולם היום אותיות קידוש אפורה..) זה היה לא פשוט לראות אותו, אבל לא נורא. ראיתי שהוא רוצה שאזהה אותו, אבל הסתתרתי מאחורי הראייה המטושטשת שלי מהזמן האחרון והחושך היחסי בבית הקפה.
הנה מגיע סיזיפוס - אני רואה אותו דרך הזגוגית העמומה של הדלת. מחכה בחוץ. דרך איזה תפוח הוא זחל הפעם?
יש לי שלושה ילדים: הגדול, הקטנה ואני. כל אחד מאיתנו בעייתי בדרכו. אני רוצה להתפטר מתפקידי :) שיסתדרו שלושתם בלי אמא.
אתמול אצל הפסיכולוגית עם הגרוש (יש לך 6 דקות עד סיזי) אחר כך התעכבנו בחוץ, וראיתי שהוא רוצה לדבר, ודיברנו, בעיקר על הגדול, אבל היה שם משהו רך. וכרגיל אני חושבת למה אני לא מסוגלת (לשכב איתו) למרות החיבה, התקשורת הנעימה, זה שהוא נראה טוב. לא מסוגלת, וכמה זה חבל, כי הילדים וזה. אבל לא מסוגלת. הגוף יותר חזק והוא מחליט. יש לך 4 דקות -
אני כמו הבובה-בהריון ההיא ששמטה כל הזמן את התינוק (מטופלת ילדה ששיחקה בבובה). בשלב מסוים לא יכולתי יותר והצעתי לקשור את בובת התינוק איכשהו אל האם, אבל גם זה לא הצליח. לפחות לא קשרתי אותה בעצמי :) היה לי קשה עם האם הזו שלא מצליחה להחזיק את התינוק והוא נופל שוב ושוב. ש' לא הגיע, כי הוא לא הצליח להתמודד עם שינוי השעה ואני לא זכרתי להזכיר לו. כנראה שבתוכי רציתי חופש היום. אז יש לי עכשיו 34 דקות ואני אוכלת סנדביץ' מרוח ברגשי אשמה עם זיתים. הסנדביץ' טעים אבל קצת עושה כאב בטן מר. נשמטים לך התינוקות מהידיים, אולי תשכבי במיטה, ותניחי אותם עליך, אולי הם יירדמו איתך, ואולי יזחלו ממך והלאה, כמו התינוק של פופאיי, שהוריו היו רודפים אחריו באטרף בעוד הוא זוחל על חוטי חשמל גבות וכל מקום. 25 דקות. וואלה הזמן באמת עובר לאט יותר ממה שנדמה לך, כשאת כותבת. יאללה לכתוב בפרומיתאוס, לגלגל אליו אבן חצץ קטנה נוספת. בחוץ אנשים מדברים בקול רם (וואלה, אטרקטיבי! צעקות! (אדישה לחלוטין. אסגור את הדלת). (פרומיתאוס בן זונה לא נפתח. נזכרתי - אמרו שיהיו בו תיקונים היום בצהריים. טוב אז לא צריך, שיזדיין. נכתוב בפסיכיאטריה. אה גם זה לא נפתח, שכחתי שהם מחוברים.)
הרי אפשר כל כך ליהנות - מגופך, כשהוא נראה כמו שאת רוצה, מהבית, מדברים שנאפים בתנור. מהילדים אם הם מרגישים טוב. עד שירגיש טוב (הגדול) ייקח זמן. קשה מאד לראות אותו בהרגשתו הלא טובה, בשבריריותו, אבל "את בדרך הנכונה" כמו שאמרה המדריכה. ואני במקום טוב, והטוב הזה ממלא את העיניים בדמעות של אסירות תודה (לא עכשיו! יש עוד את א' (תשע עשרה דקות וצריכה לשירותים)). כמה דברים טפשיים ממלאים את השכל הטיפשי. שלולית גשמים ישנה קצת, שעם קצה מגף הגומי את טופחת בשוליה דווקא, לראות מה יקרה אם תדרכי בדיוק על השוליים. לא קורה הרבה, כי אין שם כל כך הרבה מים. קצות האצבעות כואבות מעט, כשאני מחכה לחשוב, אני מרגישה את המקשים מכילים אותן בדיוק, ואת הרטט
א' יגיע, ישב בכל כובדו בכורסא מולי, יציץ בי מבעד לעיניים כבדות עפעפיים, עייפות מכובד הקיום, יחייך קצת וישאל אותי לפני שאספיק לומר מילה "מה העניינים", כאילו שאני המטופלת. כל הפגישה אני מוצפת בתכנים שלו, מבפנים - רוב הפעמים שאני שואלת כדי לבדוק אם זה שלו - זה מתברר כשלו ולא שלי (נו, את לא שמחה? מטפלת מוצלחת שכזאת.. מזכיר לי שהגדול קורא למטפלת שלו "הזאתי" :) לא, אני לא שמחה. אני מדוכדכת. מדוכדכת עם דגש בכ'. חצץ כזה. אני מדוכדכת דיכדוך של מותרות (שלוש דקות!!!!! ביי)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
