זה היה מגעיל אבל גם סוריאליסטי כאילו הייתי בתוך סרט כזה על עצמי ולא על עצמי.
elastic hearth
וגם DARE
זו נדנדה עם חבלים ארוכים מאד, אני מתנדנדת מהקצה הכי רחוק אל הקצה הכי רחוק השני, מגבירה עוצמה עוד ועוד עד שבקושי אפשר להחזיק, החבלים מתרופפים והנדנדה מקפצת קצת באוויר כך שלרגע את לא ישובה עליה מרוב שזה גבוה, מספיק כדי להפחיד אותך ולהאיט, כנראה שאת לא רוצה באמת למות
או שסתם, את לא רוצה לשבור עצמות, זה כואב :)
בסרטון הראשון וגם בשני יש ילדות.
אני אוהבת לראות את הראש הזה, את האופן שבו הוא שר, את הפן האסתטי שבלא אסתטי, את הסטייה, את המשהו הטיפ טיפה מגעיל וגם שובב
כן, יש שם משהו קצת אכזרי אבל גם עם קריצה במיוחד שהוא מתעורר מסיוט שהוא בעצם סיוט של דמות אנימציה :) והשיר כל כך חמוד
elastic hearth plastic hearth
בכל אופן מוזר שהאיש לא יכול לצאת דרך הסורגים, שבלי ספק הוא יכול לצאת דרכם. אני לא יודעת אם זה מכוון או לא (הבימוי/כוראוגרפיה לא משהו לדעתי) אבל אילו זה מכוון, זה הופך את הסרטון ליותר ממה שהוא. הוא לא מסוגל לצאת מתוך הכלא של עצמו. ואחר כך DARE
את יוצאת מתוך הכלא של עצמך?
הו אני בהחלט רוצה
טוב, אשים את מה שכתבתי לפני כמה ימים, אבל לא יכולתי לשים כאן.
מה את עושה עם מישהו שאת לא רוצה, ולמה את איתו? לא משנה שזה לכמה
שעות. למה? אני לא מצליחה עדיין להבין, בדיעבד, באיזה אופן הראש שלי עבד, שהגעתי
לסיטואציה הזו. אולי הספק? או שמא הצורך,
הגעגועים למגע? זה לא נקרא מגע, מה שהיה שם. אצבעות קרות על פני המפשעה שלך, מגע
ישיר מדי, מישהו שאת לא מאמינה לרוב הדברים שהוא אומר, שהוא לא אינטליגנטי, שבקושי
יש בו משהו להעריך. מה את עושה עם מישהו כזה במיטה? ולמה? מה בהיסטוריה שלי מביא
אותי לזה? למה חוזרת החוויה הישנה הזו? כנראה מתוך הצורך באישור, בידיעה, אבל זה
לא מספיק. זו לא הסיבה כולה. האם זה בגלל שאני מעריכה את עצמי מעט מדי? אבל הרי
לא, זה לא שאני כך, אבל אולי באיזשהו מקום אני כן? אותו מקום פנימי ולא מטופל, לא
נגוע, שלא התייחסת אליו מעולם.
בלילה חלמתי שאני בבית הישן בו גדלתי עד גיל 18. לא זוכרת מי היה איתי
בדירה – דמות פסיכופטית, מישהו ששבר זכוכית ישר על פניי, שהייתה התנפצות כלשהי,
התנפצות נפשית ופיזית, שברחתי ממנו ורצתי לשכנה, משוטטת בחדר המדרגות החשוך, בלי
ידיעה, אבל אותה מפלצת מהבית יוצאת לשם, אני לא מצליחה ממש לראות אותה, ומהפחד
העצום אני והשכנה שאוחזות זו בזו במותנינו, מתרוממות באוויר כדי להימלט מאותה דמות
טורפת. ואחריו עוד חלום בלהות שאני לא זוכרת.
ומעבר להצפה של כאב עולים גם לקחים, מרים, אבל מרירותם מתערבבת בכל
הדברים הטובים שכן יש לך בחיים, כמו הקוקטייל של קמפארי ומיץ תפוזים טרי ששתיתי
בשבת אצל חברים מהעבודה. וכל מיני שאלות, ומחשבות – תפסיקי כבר עם הדיכאון הזה,
ותתחילי לתת לשמחת החיים הפנימית ולכוח שיש לך לצמוח, כמו ראש אננס שצומח מכיפת
ראשו הכרותה של אננס. בדירה של י' היה עציץ עם אננס, ובכלל היו לו עציצים מעניינים
מאוד
ועדיין אני מפחדת, מאותו מקום חלש בתוכי, שנמחק כמו לא היה לי כל רצון
מעולם, למרות שידעתי מה לעשות כדי שלא יקרה לי יותר מדי נזק. והייתי חזקה כדי
להכיל את זה. אבל למה, למה אני מגיעה לסיטואציות כאלה היום? למה זה חוזר, עכשיו
אחרי ששנים רבות לא היה? בעצם, אולי משום שאני יוצאת עוד פעם לחפש אהבה, וזה מה
שקורה לי כשאני מחפשת. אני מגיעה לאותם המקומות המזיקים תמיד. אולי לכן התחבאתי כל כך הרבה זמן בתוך קשרים אפורים,
שהגנו עליי. גם הקשר עם הבעל לשעבר היה קשר שהגן, לא קשר שצמח מתוך אהבת אמת, או
אפילו אשליה של אהבת אמת, ידעתי גם איתו שזה לא האיש שמתאים לי להיות איתו. זה
כאילו אני לא יודעת איך, אני לא יודעת איך.
טוב, אני שמחה שהחלטתי לשים את זה כאן בכל זאת. לא להסתתר מעצמי, לא כאן, לפחות לא כאן. אולי חבל שהסתתרתי בתוך קשרים אפורים, כי הייתי יכולה לבדוק יותר מאיפה זה בא. מאידך אולי אז, כשהייתי יותר צעירה, הייתי מתפרקת.
אולי בגלל שאני מרגישה טוב יותר עכשיו. ובגלל שאני בבית שלי, עם הילדים שהם הדבר הכי טוב שהיה לי מעולם, למרות שזה לא קל, אבל הם האוצר של חיי, ובגלל שיש לי עבודה, ויש לי גם איזשהו עתיד.
בדיקות הדם היו בסדר - חסר לי חומצה פולית - קיבלתי כדורים, וגם קצת ויטמין B12, כנ"ל. בעוד 3 חודשים בדיקה חוזרת, לראות מה קורה עם החומצה הפולית. וגם קצת יותר מדי כולסטרול, אבל לא מדי. לשמור קצת.. לאכול פחות גבינות שמנות.. :)
חג אביב וכל זה :) אולי עדיף שלא תגיבו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
