בים השקר והכזב, לא של האחד באפריל, אלא של הפיכסה של השקר, של מניפולציות, תככים, אנשים שהם לא חברים שלך, או רק קצת חברים שלך, לחזור הביתה אל החתולים שמתמסרים אל רגלייך, והקטנה שמחבקת אותך, והבית שמקיף
fast forward זהו לחצן טוב עם כיפה, ירושלמי זהב, מתנהג יפה ומנומס, קליפה חיצונית של כל מה שאנשים רוצים לשמוע כדי להישאר, נסדקת אל מול
כמה הייתי רוצה fast forward אבל אני לא יכולה. זה להשלות את עצמך. אצבעות רזות ושעירות, איש נחמד, חושב שהוא חי בעולם שהוא מכיר אותו. חולצה של קסטרו, לאט לאט נושרים דברים כי קשה לתחזק מסיכה לאורך זמן.
הכי קשה זה לכעוס על עצמך הטיפשה. אבל זה יעבור, וגם סוג של לקח טוב.
**************
נזכרתי שיום הנישואים שלי היה 2 באפריל.
היתה היום ישיבת צוות טובה, הצגתי מקרה לדיון. החמיאו לי על הכתיבה, וגם על הדיון.
כשכואב לומדים הכי טוב
חשבתי על זה שלמדתי ממנו הרבה מאד, שכל הכאב שהסב לי יצר איזושהו עור עבה יותר לפגיעות. אבל מסתבר שלא מספיק, והנה למדתי עוד קצת. וכבר יש תוצאות. אני לא מאמינה כבר לאף אחד. זה משעשע, כיוון שזה סותר את ה"תוצאות" - תוצאות אמורה להיות לכאורה חיוביות :)
היום בדיון הבנתי גם שלא היה לי כמעט אגו קודם, א' התייחס למשהו שאמרתי על עצמי בהקשר למקרה, שזהו נרקיסיזם בריא, שטוב שהשתניתי לקראת זה. פתאום אני תופסת, שכולם יש להם נרקיסיזם בריא כזה, כולם יודעים פחות או יותר לדאוג לעצמם, ואצלי זה היה כמו איבר כרות, שצמח לאט לאט, אבל מסתבר שחסר היה עוד הרבה.
קוראת את 'ארוחה עירומה', לא קל לקריאה, לא כל כך בגלל האסוציאטיביות, כמו בגלל התכנים הקשים, ולפעמים אני לא מבינה על מה הוא מדבר. במבוא הוא מסביר דברים. אני שואלת את עצמי אם אני רוצה להמשיך ולקרוא דברים כאלה על האנושות, המבוא שלו טוב - בזכות המבוא אני חושבת שמגיע לו שיקראו את הספר. אני לא יודעת איך הוא מסתיים - האם הוא מתקדם לקראת משהו? וגם את ההגנה של לוז'ין אני קרובה לסיים. אני מתחילה לנחש שהמהלך שהוא עושה בסוף נחשב ל"שח" או "מט" :) הקרבה עצמית ככלי במשחק, בשביל לנצח במשחק שהפך להיות החיים עצמם, או שמא אלה החיים שהפכו להיות משחק?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
