מכתבים מתוך המיגרנה
שטויות דוהרות לכאן ולשם. אני עצובה. לשטויות יש צורה של סוסי פוני לבנים מנומרים בכתמים שחורים וחומים, ארוכי שיער, עבי רגליים ומוצקי פרסה.
יום עיון של המגמה. חלק מעניין וחלק פחות. מרגישה את הפער בין האופן שבו עובדים במרפאה שבה אני עובדת, לבין האופן בו אנשים שלא באים מרקע כזה עובדים. לא לא, תעזבי את זה רגע. תחזרי לשטויות הדוהרות על פני האחו הירוק הקצר. רטט קבוע עובר באצבעות כף הרגל, מין זרם חשמלי, אולי קשור למיגרנה. אני צריכה לישון, אבל לא רוצה - משהו מבפנים עצוב מדי. חבל שאת לא כותבת את החלומות שלך - הם כל כך מעניינים. הסיפור של לוז'ין מרתק - אני כבר באמצע. התהליך האובססיבי-פסיכוטי שהוא עובר מזכיר לי מטופל שמתמודד עם משהו דומה - אולי אתן לו לקרוא קטע, אבל כשאסיים את הכל. אני מחפשת קטעים שיש בהם איזושהי תקווה. מישהי כתבה איפשהו שלא היאוש יהרוג אותה, אלא התקווה. אבל אני לא חושבת. יש בזה משהו, אבל בתנאים מסוימים. לדעתי אי אפשר בלי תקווה. אבל נכון שהיא יכולה לייסר עד מאוד.
הסוסים דוהרים בחוסר מנוחה לכאן ולשם. לא מוצאים.
אני מחכה. מי יודע מה יקרה? נדמה ששום דבר. נקווה שמשהו.
כתבי, כתבי הרבה, אל תניחי: ברכבת: יפני ואיש שמן שאזנו חבושה, שניהם עם מזוודות גדולות, ומולי יושב י', ולידו מין רב תימני גוץ, שבוהה בי ובנו מדי פעם, עטור זקן אפור, כובעו השחור הנאה על השולחן, מואר באור השמש היורדת של הערב
לשטויותייך אין אורווה, הן מלחכות פה ושם עשב ליחוך קצר, חסר מנוחה. אני בוהה בזוג מספריים שמונח על השולחן, על גבי עט וכל מיני פתקים, טראומיל מצד ימין, קרם ידיים משמאל, שלוש סוללות גמורות לידו, לכל פרט יש משמעות, כל דבר, כל דבר, היכן אתה? עוד יציעו לי פרשנויות מנחמות, פותרות, מחזיקות באופן וירטואלי. אני הודפת אך גם מבקשת; זרם קבוע חולף בכף רגלי, אתמול הייתי בפילטיס, הפעם היה קשה, לא הצלחתי להחזיק מעמד עד סופם של התרגילים, שוב כואבים לי שרירי הבטן, זה משמח, מצד שני, אני רוצה לבוא גם ביום חמישי, אבל אי אפשר עם שרירים כואבים. מקווה שמחר כבר יכאב פחות. אני מביטה שוב בזרועי, בדיקת הדם משלשום נגמרה רע, כשהגעתי הביתה והורדתי את הפלסטר ראיתי שהמקום התנפח ונעשה כחול וכואב, בינתיים הנפיחות ירדה קצת אבל יש לי כתם ענקי עם רקע ירקרק כחלחל, ועליו משיכות מכחול עבות בסגול עמוק. אזור הדקירה בולט קצת ומעוטר בשתי נקודות אדומות. פה ושם מתגוון בצהבהב. ציורי להפליא, וכמעט התעלפתי כשראיתי את זה. כמו פנס בעין, אבל על הזרוע.
נפגשתי עם מישהו - הוא צעיר מדי בשבילי, אבל מאד רוצה, ואני לא יודעת אם אני רוצה. אני לא ממש נמשכת אליו. אני לא יודעת למה יש לי את הנטייה "לעשות לו טובה", כלומר קל לי לרחם קצת (זה לא בדיוק לרחם, זה קצת כמו שיש כלבלב שמאד מכשכש לך בזנב, ואת מלטפת אותו ונותנת לו את הנקניק או הגבינה של הסנדביץ' שלך).
כואב לי מדי הראש, אבל הענבל שלי (כן זה שבתוך הגרון :) רוצה שאכתוב. כל מיני חלקים של הגוף תובעים את שלהם - ואילו הראש כמו עשוי מקירות זכוכית, חלקות ומצטלצלות, שבאופן משונה כרית לא תתאים לצרכיו, אלא דווקא רצפת עץ של סטודיו. אני חושבת שהיא משלבת קצת יוגה בתרגילים, וזה יפה בעיני. היא גם מסבירה (ביקשה שאהיה מולה כדי שאוכל להיעזר בקריאת השפתיים שלה) את מה שעושים, הסברים טובים מאוד. כמטפלת בתנועה אני יודעת. באמת מורה מעולה, ואני שמחה שמצאתי אותה.
זהו - זיגזגתי לכם (הייתי יכולה אפילו יותר) אולי יותר מהרגיל, תסתדרו :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
