תראו, אני לבד בבית ומשעמם לי...
ואני יודעת שלא תהיה הזדמנות יותר טובה מזאת.
אז באלי לסכם את השנה קצת..
תיזהרו, פוסט ארוך ו... חופר במקצת חח:)
אז נתחיל מההתחלה התחלה!
ביום שנרשמים בו לבצפר.
הגעתי והבאתי פתק עם כל החברות שאני רוצה להיות איתן בכיתה, אוראל, מיכל וטל רום.
וגם אמרתי כמה חברות שאני לא רוצה להיות איתן..
מהכיתה הישנה שלי.
...
יום הפגישה עם המורה.
ריקי נראתה משונה קצת... אבל התחבבה על ידי כולנו.
באותו היום התחברתי עם לי וענבל, למרות שאת לי הכרתי שנתיים לפני בחוג אנגלית עם לורי חחחח...
וגם את אופיר אלקנה הכרתי משם...
הן באו אלי אחרי בצפר..
דווקא אני חשבתי שאני וענבל נהיה חברות הכי טובות, באמת שקיוויתי... אבל לא יצא.
ביום הראשון ללימודים, הכל היה שונה לי.
ת'אמת, פחדתי...
אבלהבצפר היה מעולה.
בשבוע הראשון לא למדנו, הכרנו את המורות.
והכרנו גם אחד את השני.
גיליתי שעדי בלאו היא לא בכיתה ג' כמו שחשבתי והיא איתנו בכיתה.
בסוכות עברה עלי תקופה רעה יחסית.
מבחינת הכל.
לא קיבלתי את מה שהיה מגיע לי.
לא חשוב.
אפשר לומר שהייתי יחסית מקובלת בכיתה בחודשיים הראשונים.
התחלתי להיות חברה הכי טובה של אופיר, אפשר לומר שהיינו בלתי ניפרדות.
אבל עכשיו, זה אל ככה.
ת'אמת, בשנה הזאת הכרתי את האנשים שהכי היו שם בשבילי, שהכי עודדו אותי, אבל גם הכי פגעו בי והעליבו.
לאט לאט כל אחד תפס את מעמדו והכיר חברים חדשים.
אני הכרתי את יעל, אופיר,סתיו, כסלו,טל ועוד מלא בנות מקסימות.
יצרתי קשרים מדהימים והכרתי בנים חמודים..
אהמאהמאורייחזקאלאהמ.
והשיא היה הטיול שנתי, היה הכי מדהים בעולם!!!!
עם החברות המדהימות, עם הבנים המפגרים, עם טקס שורשים והמקהלה וההקלטות.
בקיצור, הייתה לי אחלה שנה..
אפילו אי אפשר להשוות אותה לכיתה ו'.
באמת שהתבגרתי בששנה הזאתי.
גיליתי דברים חדשים, התנסיתי בתחומים שונים.
הביטחון העצמי גדל וטפח.
ונהייתי פשוט שונה.
אני חושבת שהשתניתי לטובה..
באמת:)
אז יש לי רק דבר להגיד.
תן חיוך, הכל לטובה.
ומי שרוצה להגיב נאצה, אני הולכת למחוק, אפילו לא להתייחס, או שאני פשוט אתעלם, מצטערת... לא מזיז לי..
תוכלו ת'לב:)
אז תודה לאנשים שעשו לי ת'שנה ששימחו אותי, שעודדו, שהיו כאן לצידי מתי שהייתי צריכה.
אני דווקא חושבת שבשנה שעברה רק הראתי לכולם כמה אני חזקה.
אז תהנו..
ואל תשכחו, עוד 17 ימים אנלא פה..
ואם לא אכפת לכם איזה מכתבון קטן לטיסה, לא יזיק:)
ושיר שאני חושבת שמתאים לפה:
היא לא דומה
היא לא דומה לאף אחת אחרת
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב.
היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל
איש מאוהב,
עומד בצד ומסתכל.
והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר
השפתיים לוחשות ללא מנוח
לא דומה לאף אחת.
...
33>
יום טוב: )
עריכה:15:53
אממ...
כתבתי סיפור חדש.. סתם, הייתה לי מוזה קלטו ותגידו לי את דעתכם חח:)
:
"הוא אוהב אותה,
הוא אוהב אותה
והיא אותו,
זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד
אבל האמת היא שהוא פוחד,
והיא גם כן,
להיות לבד.
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה,
אם אין פה פרחים,
וכינורות דביקים שמנגנים.
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה,
אם אין פה פרחים,
וכינורות דביקים שמנגנים
זה לא רומן, זאת סתם בדידות
אל תיהי מודאגת.
זה לא עובד,
זה לא פשוט
מין הסתם
מהכאב הזה לא נמות
אך גם לא נחייה בשקט
זה לא רומן זאת סתם
הוא אוהב אותה
והיא אותו,
זה נחמד, זה נחמד זה נחמד."
צלילי השיר נשמעו מחדרה של שני.
הוא כל כך דיבר אליה, כל כך התחברה אליו.
היא מעולם לא חלמה על "האביר על הסוס הלבן".
הרי, מדי יום נפנו אליה הצעות חברות, אפילו מילדים הכי מקובלים בשכבה.
אבל היא רצתה ילד אחד.
היא ידעה שזה לא יקרה.
היא ידעה שהוא לא יהיה שלה לעולם.
ולמרות זאת, תמיד הייתה בליבה טיפת תקווה, שאולי מתישהו יהיה בליבו פנאי לדבר איתה.
היא כל כך רצתה אותו.
שני הייתה ילדה לבית עשיר, גרה ברמת השרון בוילה יוקרתית באחד הרחובות העשירים בעיר.
היא הייתה יפה, חייכנית, שמחה, היו לה המון חברות, היא לא ידעה אם זה בגלל הכסף והעושר שיש למשפחתה, או בגלל היופי שלה.
הייתה לה רק חברה אחת טובה.
שמה היה ירדן.
אך היא בקומה, כבר מלפני ארבעה חודשים.
שני נוהגת לבקר אותה כל יום, אלא אם משהו צץ ואין ביכולתה לבוא.
זה היה באחד הימים של חופשת הקיץ.
החופשה כמעט הגיעה לקיצה.
זה היה אחד הימים החמים ביותר בשנה.כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים.
שני הלכה עם כמה מחברותיה לקנות בגדים לכבוד תחילת הלימודים.
היא הייתה מטופחת מאוד והתלבשה בצורה מיוחדת ומקסימה. אפשר לומר שלא ממש צנועה. אך זה לא הפריע להוריה, הרי הם בקושי בבית, או שהם בעבודה עד שעה מאוחרת או שהם בטיסות לחו"ל.
בכל תאריך הראשון לחודש היא מקבלת בתוך מעטפה שלושת אלפים שקלים בדיוק.
היא הגיעה לקניון, לבושה בשמלה פרחונית, כמובן שהסיע אותה לשם בלימוזינה הנהג הפרטי שלה, ג'ונתן.
יפה מבין כל הבנות והנערות שהסתובבו באותו יום בקניון.
היא לא הבחינה באף אחת מחברותיה.
לפתה שמעה את קולה של יובל מאחוריה. "שנינוש, שנינוש, אני פה."
שני הסתובבה וראתה את יובל.
חייכה חיוך מזויף והתקרבה לתת ליובל נשיקה וחיבוק.
הן פגשו גם את נועה, גלי וחן והן הסתובבו יחד בקניון מחפשות אחר בגדים חדשים לשנת הלימודים.
חן ראתה חצאית מיני יפה והלכה לראות אותה, אחריה הלכו כל הבנות.
לפתע הבחינה שני בטום.
מהר תפסה את הבנות ביד והובילה אותן לכיוון רחבת האוכל.
היא שיחררה אנחת שלווה מליבה. 'לפחות הפעם ניצלתי.מי יודע עוד כמה פעמים יהיה לי מזל כזה.אויש הילד הזה מחרפן אותי.'
הן אכלו סלט באחד מביתי הקפה והמשיכו בסיבוב הקניות שלהן.
הן חזרו הביתה בשעה שבע לערך.
שני ישבה על ספת הטלוויזיה והדליקה את הטלוויזיה בחיפוש אחר משהו לצפות בו, שתוכל להעביר את הזמן.
***
"גברת שני, את מוכנה" שאל אותה ג'ונתן.
"אני משערת.תן לי רק עוד דקה לבחון את עצמי במראה, לבנתיים חכה לי ב"לימו". תודה" אמרה והוסיפה חיוך.
'אוף, מה קורה לי?! למה אני כל כך מתרגשת? הרי זה לא שנה ראשונה.'.
השעה הייתה שבע ושמונה דקות בבוקר.
היא התכוונה ללכת לבקר את ירדן.
לראות אם חל שיפור במצבה, או האם משהו השתנה.
היא יצאה החוצה וטרקה את הדלת.
שיערה התנופף ברוח הקרירה של בוקר יום ראשון.
שני נכנסה למכונית.
"לבית החולים?" שאל ג'ונתן.
"מין הסתם" צחקה צחוק ידידותי.
"יש משהו חדש עם ירדן?" שאל.
"אמ... אני לא חושבת, אבל בכל זאת אני אלך לראות מה שלומה." אמרה והוסיפה חיוך מתוק.
זיכרונות הציפו את מוחה, איך הן בילו כל כך הרבה שעות בלי שנימאס להן אחת מהשנייה.
צחקו בלי סיבה, התפרעו, גדלו יחד.
שני הרגישה כעס ממלא את ליבה. 'איך היא עזבה אותי ככה?! בלי שום הודעה מוקדמת.כמה שאני מתגעגעת'.
היא נכנסה לבית החולים, העקבים תופפו על המסדרון הלבן והריק.
היא הגיעה לחדר 82 ופתחה את הדלת, המצב לא היה שונה.
אותו החדר, אותה התמונה עם הלוויתן ואותה הילדה, שלא זזה כבר ארבעה חודשים ושישה ימים.
היא נשקה למצחה והכניסה את הפרחים שקנתה אל תוך האגרטל.
היא הסתכלה על החדר הדומם. רק צפצופי מכונת ההנשמה נשמעו.
כל העולם היה לרגע אחד שותק.
לפתע ראתה שני את ידה של ירדן זזה.
ואת עיניה הירוקות ממצמצות מצמוצים עדינים.
"ירדני?! ירדני?! את שומעת אותי?" אמרה ברוגע שני.היא לא רצתה להבהיל אותה או לפגוע לה בחוש השמיעה. הרי הפעם האחרונה שצרחה בקולי קולות בגלל ג'וק שמן שהיה במטבח נשבר הכד שאימה כל כך אהבה.
לא חשוב שהם קנו את אותו הכד באותו היום באותה חנות.
"שני?" אמרה בקול חלוש חברתה.
"ירדנוש!את בסדר יפה שלי?" אמרה שני בקול אימהי ודואג.
"אני חושבת."אמרה.
שני יצאה מהחדר וקראה לאחת האחיות שהיו באזור וסיפרה לה את החדשות המפתיעות.
יום שלם הן ישבו ודיברו, שני סיפרה לה על החופש ועל המסיבות, הריקודים והבנים.ירדן רק ישבה והקשיבה.
יום לאחר מכן לי הלכה לבית ספר, מאושרת ושמחה. היא סיפרה לכולם את החדשות המרעישות.
ולפתע, בלי שהיא הבחינה, היא החזיקה בנייר מקופל שרשום עליו: ללי בלבד, אל תראי אותו לאף אחד.
בהזדמנות הראשונה שניתנה לה היא ביקשה רשות ללכת לשירותים ונכנסה לאחד התאים.
בפתק היה רשום:
לשני,
כבר המון זמן שאני מסתכל עלייך.
שאני חושב עלייך.
חולם עלייך.
מדמיין.
אני אוהב אותך כל כך.
אבל אני חושב, שאת אפילו לא מודעת לקיומי.
אני באמת חושב שיש בינינו חיבור.
אז, אם תוכלי לבוא בהפסקה הגדולה לחדר המחול אני אשמח.
אוהב מאוד...
היא לא הבינה מאיפה זה נפל עליה.
זה היה יותר מדי בשבילה ליממה אחת.
היא חזרה לשיעור.
לא לפני שהיא חיזקה את הליפ-גלוס והמייק-אפ והוסיפה מסקרה לסיום.
נכנסה לכיתה כשכל העיניים מופנות אליה.
וחייכה חיוך מרוצה.
התיישבה במקומה.
בהפסקה היא רצה במהירות לחדר המחול, מצפה לפגוש את אהובה...טום.
ולמרות זאת, הייתה לה הרגשה רעה לגבי זה.
החדר היה חשוך כמעט לגמרי.
חוץ מחריץ החלון שעשה אור עמום.
לפתע הדלת נפתחה.
היא לא ראתה את הדמות שהייתה מולה.
רק ראתה עיניים זורחות וחיוך לבן.
היא ידעה שהוא הגיע.
האביר על הסוס הלבן.
***
תגובות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
just another girl in the world