אין גלות, אין!!!

רק מנסה לשאוף קדימה, לשלמות.
להיות הכי טובה, לנצח בהכל.
אני יודעת שזה לא יקרה, אבל בכל זאת מחכה, מצפה.
אני רואה את כולם, שמחים, מאושרים.
גם אני רוצה להיות כזו, מאושרת.
אני מחייכת, אני שמחה...
אני אומרת שהכל "מעווווולה"
אבל בפנים מתחוללת סערה.
אני רוצה לצעוק, להוציא הכל החוצה אבל לא יכולה.
קשה לי להיות ילדה כזאת.
אני יודעת שזו לא אני, מי שכולם רואים.

אני יודעת שאני משקרת.
-עפריקוצצצ'-

שתינו יודעות שזה לא כמו פעם.
ואני באמת לא יודעת מה הגורם לכך שזה מה שנהיה מהחברות שלנו.
אני יודעת שזה לא אשמתי, וגם לא אשמתך, זה פשוט  השילוב בינינו.
את יכולה לעשות עם המכתב הזה מה שבראש שלך, אבל תדעי שאלו הרגשות שלי ואי אפשר לשנות את זה...
אני לא חושבת שאני צריכה להיות עצובה, להיות מרוחקת מכולם בגללך.
בגלל היחס שלך.
מאז הריב האחרון אני רואה שאת מתרחקת ממני.
שכבר לא נעים לך בקרבתי.

או שאולי את מתביישת בי.
אני רוצה לומר לך כל כך הרבה דברים, אני פשוט לא יודעת ממה להתחיל.
אני אתחיל מהצופים לפני כמה זמן.
כשאת באת לצופים אני הבנתי שזה לא יהיה היום שלי.
אני ראיתי שמיהרת לקצר את החיבוק שהענקת לי.
ראיתי בעיניים שלך שאת כבר לא רוצה...
אבל חייכתי,הרי אסור לי להראות לך חולשה מאז הריב, אני חייבת להיות חזקה .
אחרי זה, כשהאלוניקיות הגיעו, כבר לא שמת עלי...
לא ייחסתי לזה חשיבות, הרי אותן לא ראית כבר שבוע.
בפעולה עצמה ראיתי שגם לא התייחסת אלי, כאילו הייתי אוויר.
ירדת עלי בלי להפסיק, לא פספסת אף הזדמנות לעקוץ אותי.
כשהתחלנו לשחק, פשוט לא רציתי, בגללך, או בגלל התחושה שאני כאילו "לא רצויה" שם.
ישבתי בצד,אני יודעת שראיתי שאני עצובה, אבל אפילו לא שאלת אותי מה קרה.
בתור החברה הכי טובה שלי ציפיתי ליותר.
את יודעת עוד משהו?
בחיים לא שמעתי אותך אומרת את המילה "סליחה".
את אף פעם לא חשבת שאת אולי לא בסדר.
תמיד היה לך סיבה לכעוס עלי.
תמיד אני הייתי צריכה לבקש סליחה, למרות שלא הייתה לי סיבה, למרות שזו הייתה אשמתך.
אתמול, זה היה השיא.
ראיתי שאני כבר לא מעניינת אותך בשיט, שכבר לא אכפת לך ממני.
ונפגעתי.לא ממך. מעצמי, שהאמנתי שאת תהיי החברה הכי טובה שלי.
בריב שלנו, גיליתי, אפשר לומר, את הפרצוף האמיתי שלך.
לא האמנתי שהייתי החברה שלי הילדה ההיא.
שאת כל כך רחוקה.
בחדר מחשבים, לפני כמה ימים.באותו יום שהשלמנו, שמעתי אותך אומרת לסתיו "רוב הסיכויים שאני לא אפגש איתך הרבה בזמן הקרוב..."
כל היום חיכיתי לשמוע את המשפט הזה, רק שהוא מופנה אלי.
אבל לא שמעתי.
והתאכזבתי.
כי הרי היינו חברות כל כך טובות, היינו נפגשות כל יום, אפילו פעמיים.
אבל עכשיו?!
אני אפילו לא רואה אותך יותר מדי בבית ספר.
ולא נראה לי שאני כל כך חסרה לך.
אני רואה שאת גם מסתדרת בלעדיי.
לפעמים אני שואלת את עצמי, למה היא מתייחסת אלי ככה?
איך יכולתי לתת בה את האמון שלי?
לא הכרתי אותך.
לא הכרתי את הילדה שעומדת מולי, שמחייכת לאחרים.
אני זוכרת, יום אחרי הריב שהיה בצופים, את קפצת, רקדת, השתוללת.
אבל לטעמי זה היה רק חיקוי גרוע שלי.
חשבתי שקשה לך בלעדיי אז את עושה את עצמך דומה לי כדי לכפר על  הכאב.
אבל עבר שבוע ולא שמעתי ממך צליל.
לא מילה.
לא שמעתי את המילה שכל כך רציתי לשמוע.
אבל ביום ההוא, שרבנו בצופים...
אני לא אשכח בחיים.
אני יכולתי לראות את השנאה יוצאת לך מהעיניים.
ואני בכיתי, על הספסל.
עד שבאו האלוניקיות.ושימחו אותי.
אמרתי להם שלא קרה לי כלום.
אבל בתוכי פשוט היה בא לי לצעוק, להגיד להן מה קרה לי, לספר לכל העולם.
וביום ההוא, הבנתי או שאולי העיניים שלי נפקחו וגילו שאת אף פעם לא היית ואף פעם לא תהיי החברה הכי טובה שלי, שהכל היה בלוף.
ידעתי שהרגע הזה יגיע, הרגע שהבועה שלי תתפוצץ, שאני אראה את הפנים שלך, אני אראה את הצד השני של המטבע,שכל כך ייחלתי לא לראות.
ואני לא אגיד שזו הייתה סתם "באסה".
כמעט נכנסתי לדיכאון.
אבל אז, הבנתי שאם אני אבכה וארחם על עצמי, אני אזיק אך ורק לעצמי.
ולמה אני צריכה לראות אותך, מאושרת, שמחה וישר לשקוע בבאסה?!
אז לקחתי את עצמי בידיים, התגברתי והבנתי שאני מסוגלת לחיות בלעדייך.
אני רוצה לומר לך רק דבר אחד: לכל סוף יש התחלה של משו אחר, אבל אני כל כך מקווה שזה לא הסוף.
עכשיו אני מציבה בפנייך שאלה: את מוכנה לשנות את ההתנהגות שלך כלפי ולהשתנות בשבילי, או לא?
אני מקווה שתחשבי בהגיון על הכל.
-אוהבת-
          חברתך עפרי.
_____
אולי זה נובע מפחד, ממה שהיא תאמר לי.
אולי זה נובע מחרדה, שהיא תעזוב אותי.
יהיה קשה לי לחיות עם העובדה שהיא כבר לא איתי...
טוב...
אני לא אזבל יותר מדי ת'שכל.
-עפריקוצצצ'-

אולי אני טועה,
ואולי יש סיכוי שאין ולא תהיה הצלחה.
ואני מצטערת.
אבל כל הזמן טועה.
מנסה להיות מישהי אחרת.
אבל לא מצליחה.
נהיית מזויפת מיום ליום.
מרגישה מאובדת וחיה בחלום.
ואולי יש סיכוי שאני טועה.
ואולי יש סיכוי שאני מפסידה.

את מה שאני.
נהייתי שונה.
אני לובשת מסכה.
איבדתי את עצמי.
ואיבדתי אותה וגם אותה.
מי תהיה הבאה?!
ואולי, זו לא אשמתי, זו אשמת הגורל.
במשחק הזה אין אשמים.
זו רק אני מחליטה.

סתם פריקה.

לכל אחד יש דעות
חלקן נכונות
חלקן מוצדקות
אבל יש גם כאלו שטועים
יש כאלו שרק אומרים
שאין סיבה להתאכזב.
אבל זה מה שיושב לי על הלב.
-לא קשור לכלום... סתם קטע מצחיק.
...

אחרי זה היה מבחן בחשבון, יצא בסדר..
היה יכול להיות יותר טוב..
יאללה.. יומטוב:)
ומסר לחיים:
דן מנו הוא מווווווושלם! (סתיו, אני אחפור לך עוד מ-ל-א על הכוסון הזה!)
-עפריקוצצצ'-