אין גלות, אין!!!

שם הסיפור: יש כזה דבר מאוחר מדי.

*מבוסס על סיפור אמיתי*

הוא הסתכל עליה,במבט אוהב.
הוא ידע, שרק אותה הוא רוצה.
אבל הוא לא ידע איך הסיפור הזה יסתיים.

"תום,אני חושבת שהגיע הזמן,שאתה יודע...נעשה את זה,נעשה "אהבה"...אבל רק אם אתה מוכן.אני,לא רוצה ללחוץ עליך."אמרה נועה.
"נועה'לה.אני מוכן...."אמר תום...
***

"תום לוין?" אמר הדוקטור שנפצר.
"זה אני" צעק תום והלך לכיוון הדוקטור.
"בוא היכנס." אמר הדוקטור "תראה, נעשה לך חמישה בדיקות שגרתיות ושתיים נגד כל מיני מחלות. כגון חצבת, שפעת העופות ועוד.בסוף הבדיקות תוכל ללכת הביתה. אנחנו נתקשר אלייך כדי שתבוא לראות את התוצאות.בוא נתחיל. אתה מוכן?"
"כן, כמובן" אמר תום, נבוך מעט.
***
"שלום, אני מדברת עם תום לוין?" אמרה מזכירה. היא נשמעה משועממת.
"כן." ענה לה תום.
"הדוקטור חיים לוין רוצה לראות אותך ולבשר לך את התוצאות של הבדיקות שעברת לפני כשבועיים"
אמרה. "תתייצב פה מחר בשלוש אחר הצהריים ותפגוש אותו. תודה ויום נעים."

"אני תום לוין, יש לי פה תור. לשלוש. אצל הדוקטור שנפצר." אמר תום בקול מבויש.
"אממ... רק רגע, אני אבדוק." אמרה המזכירה המבוגרת ודפדפה בדפי היומן.
"כן, תשב פה... אני אקרא לך להיכנס לחדרו של הדוקטור. אתה אחרי האיש הזה." אמרה והצביעה לכיוון איש שמן ומבוגר.
תום ישב בצד, שיחק בפלאפון ודיבר עם חבריו בSMSים..
לפתע קולה של המזכירה נשמע." בוא לחדר 454 הדוקטור יפגוש אותך שם. בהצלחה ויום טוב."
הוא הלך באיטיות.
הייתה לו הרגשה שמשהו רע יקרה היום.
הוא פתח את הדלת. הדוקטור בירך את פניו.
"שלום לך תום, בוא שב ואספר לך מה התוצאות. אתה רוצה משהו לשתות אולי? לאכול?"
"לא תודה" אמר בנימוס.
הדוקטור פתח את הקלסר שהחזיק והתחיל לקרוא ממנו.
"טוב. אז בבדיקה הראשונה הכל תקין. הדם שלך נקי והכל בסדר.
בבדיקה השנייה שעברת, אתה זוכר שדקרו אותך באצבע, גם, הכל בסדר חוץ ממשהו שאני שם לב פה...
תראה, אתה צריך לשתות יותר כי ההפרש בין הכמות שאתה צורך לבין הכמות שאתה פולט גדולה. תשים לב לזה."
"רגע שנייה, אני שותה המון... אני גם עושה הרבה ספורט. זה לא יכול להיות" אמר תום בבהלה.
אני לא יודע, זה מה שרשום לי פה. אוקיי תראה.בבדיקה השלישית, גם כן, הכל בסדר.אבל ברביעית יש לי פה בעיה.שנייה אני מגיע."
אמר  הדוקטור ויצא בין רגע מהדלת.
תום ניסה להבין מה שרשום בדף מולו אבל לא הבין. הכל היה מספרים ואותיות באנגלית. שניהם לא היו הצד החזק שלו.
אבל הוא ראה שם, נקודה אדומה. הוא ידע שהיא לא מסמלת טוב. הוא ניסה לפענח אבל לא הצליח.
הדוקטור חצה את החדר וישב בכיסאו.
"תראה, יש לי בשורות רעות בפי.אני מקווה שיהיה בסדר אבל... אני לא יודע איך לומר לך את זה... יש לך איידס." אמר הדוקטור ופניו היו חיוורות עד מאוד.
"מה?! לא יכול להיות. אתה משקר!!!" צרח תום על הדוקטור.הוא בכה. על מר גורלו.
"אני מצטער. אם אתה רואה לטפל בבעיה אתה יכול לטוס לארצות הברית. אבל אני כבר אומר, הסיכויים שתחלים מן המחלה כמעט אפסיים.אתה רוצה שאני אצלצל אל אחד מבני משפחתך שיבואו לקחת אותך?"
"לאאאאאא!" צעק תום. "פשוט עזוב אותי. אתה משקר!!!!!!!!!!".
תום יצא החוצה מן חדרו של הדוקטור זועם. הוא לא האמין שדווקא לו זה קרה.
הוא הלך לביתו, ישב על הכורסא ופשוט בכה.
למה דווקא לו, ועוד בגיל כל כך צעיר, 17.
הוא לא רצה.
כשאביו חזר הביתה באותו היום, תום סיפר לו.
אביו, כמוהו היה בהלם.
הוא הרגיע את תום, אמר שיהיה בסדר. אבל שניהם ידעו, שזה הסוף.
לילה קשה עבר על שניהם.
תום לא יכל להירדם.
הוא שמע מוזיקת רוק עד 5 בבוקר.
וב5 בדיוק, הוא החליט שהוא עושה מעשה.
הוא לקח סכין מטבח שהייתה בקרבתו ויצא לשדה הקרוב אל ביתו.
הוא שכב על הקרקע וצעק לשמיים: לללללללללללללללמממממממממממממממהההההההההה.
אבל אף אחד לא שמע אותו.
הוא תקע את הסכין בביטנו ושכב שם, שותת דם. כשאין איש סביבו.
בבוקר, אביו לא הבין לאן תום הלך. הוא חיפש ברחובות העיר אך לא מצא אותו.
ברגע שנכנס הביתה, צלצול הטלפון קטע את הדממה.
"שלום, מדברים מהמרפאה האזורית. אפשר לדבר עם תום לוין?" אמרה מזכירה עצבנית.
"אממ, הוא לא בבית, אבל זה אביו, זה משהו דחוף?" אמר.
"כן... תגיד לו שבסוף אין לו  איידס.הדוקטור התבלבל במסמכים." אמרה המזכירה וניתקה.
אביו צהל משמחה,  בשעות הקטנות של הלילה האב יצא לחפש את בנו.
לפתע, כוח עז משך אותו אל עבר שדה התירס.
והוא ראה שם את בנו, ומסביבו שלולית דם.
כנראה, שיש כזה דבר, מאוחר מדי.