אין גלות, אין!!!

אני פשוט מרגישה חרא..
מה לא טוב בי?!
למה אני לא מצליחה להיות מאושרת.?!
למה אני לא מצחיקה יותר?!
למה אני לא מספיק טובה?!
אני רואה אנשים אחרים והם שמחים.
אני פשוט רעה.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
זו הרגשה שהולכת איתי לכל מקום.
וכן,
יש רגעים שאני מחייכת ושמחה.
אבל רוב הזמן,
פשוט רע לי.
זה פשוט עצוב.
אני לא ילדה אלימה.
אבל עובדה שאני מרביצה לנדב.
אני לא ילדה פאקצה.
אבל אני מתלבשת ככה.
אני לא ילדה שנעלבת מכל שטות.
אבל אולי כן?

זו התקופה הכי מבולבלת שהייתה לי.
אני לא יודעת איפה אני עומדת.
כאילו האדמה מתחתי נעלמה.
כאילו אין אנשים סביבי.
אני יפה.
אני "כוסית".
אבל למה אני לא מאושרת?
אני מרגישה רע בכל מקום שאני הולכת אליו.
לא באלי לעשות כלום.
אני סתם מחייכת.
הדבר הכי עצוב זה חיוך מזויף.
והרגע הכי עצוב,
זה כשאתה נזכר ברגע  שמח.
"let it be"
זה באמת אחד השירים היפים שיש.
שיר שליווה אותי גם בארה"ב
גם בטורקיה.
אני מרגישה פספוס.
מרגישה עצוב.
שלא ניצלתי את הזמן שלי טוב בארה"ב.
שלא התחלתי עם ג'רי.
היו המון דברים שיכולתי לעשות ולא עשיתי.
יש אנשים שיאמרו שאין מה לעשות עכשיו.
צריכים להתרכז בעתיד ולא בעבר.
אבל וואלה,
זה ממש קשה.
אולי אני נראית מאושרת מבחוץ,
אבל אני חלולה מבפנים.
וזה שאתם יורדים עלי לא משפר את המצב.
כל מילה שאתם אומרים פוגעת.
כל "מטומטמת" או "סתומה" שאתם זורקים זה כואב.
ונכון,
זה נראה כאילו אני לוקחת את זה בסבבה.
אבל אני לא מטומטמת ולא סתומה.
אז למה אתם אומרים את זה?!
אתם חושבים שזה לא פוגע?!
אני לא יודעת לאן אני הולכת מפה.
מחר אני אקום ליום חדש,
עד אז,
הכל חרא,
תודה ששאלתם!
ואם אי פעם תעיזו להסתכל לי בעיניים,
אתם תבינו על לעזאזל אני מדברת...