אין גלות, אין!!!

איזה כייף לבוא הביתה ולראות שכל המשפחה בבית,
כולם מחייכים,
כולם שמחים, צוחקים.
מעלים זיכרונות,
מספרים מה חדש,
מה היה פה, מה היה שם.
כמה חבל שבבית שלי זה לא ככה.
איזה כייף זה להבין שיש מישהו שמבין אותך.
שיש מישהו שמרגיש בדיוק כמוך,
שמרגיש איך זה שלא מבינים אותך.
המישהו שלי לא פה.
הוא רחוק.
וזו לא אשמתי.
אבל אני בכל זאת עצובה.

כי הוא לא לידי.
וזה לא שהמשפחה תומכת.
"סתמי"

זו לא מילת אהבה.
זה פשוט עצוב,
מה נהיה מהמשפחה המדהימה שהייתה לי בטורקיה.
מה היא עכשיו!
ואני מעלה זיכרונות.
ואני רואה את כולם מחייכים.
בתמונות.
ואני נזכרת ברגעים היינו שמחים,
שנהנינו,
ששתינו כפי יכולתינו,
שאכלנו כפי יכולתינו.
שהיינו ביחד.
מה לעזאזל עובר פה?!
מה קרה לי מתחת לאף?!
איפה המשפחה הזאת שחייכה,
ששמחה?!
לאן לעזאזל היא נעלמה אה?!
לאן?!?!