אין גלות, אין!!!

מאז ומתמיד היא אהבה אותו.
והוא ידע את זה.
הוא שיחק בה. משך בחוט מתי שהתחשק לו ואז שיחרר.
הוא לא אהב אותה.
והיא ידעה את זה.
אבל תמיד הייתה בה תקווה, שיקרה ביניהם משהו.
ובסופו של דבר, היא התעוררה.
היא הבינה שאין ולא היה סיכוי ביניהם.
וזה שבר אותה.
לא היה לה סיבה לחיות.

ואז, היא ראתה את הסכין,
החליטה שהיא עושה מעשה.
היא כתבה פתק.
ואז היא תקעה את הסכין עמוק בתוך בטנה.
הרגליים לא החזיקו יותר מעמד.
היא קרסה על הריצפה,
מלאת דם.
***
זה היה עוד יום רגיל,ציפורים מצייצות,שמיים כחולים ויונים עדיין אכלו לו את האוזן.
משש בבוקר הוא היה ער.
היונים חירפנו אותו.
"גיא, מה אתה ער בשעה כזאת?!"
"היונים הקרציות!"
"תחזור לישון"
הוא נרדם.
בחלום הוא ראה את שני.
מחייכת.

היא רק חייכה.
שתקה.
והשקט שיגע אותו.
פיתאום הוא רצה להתעורר.
הוא ניסה לדבר.
אבל המילים לא יצאו.
הוא ניסה לפקוח את העיניים.
והיא עדיין עומדת שם, מחייכת.
הוא לא יודע מה היא רוצה.

והוא התעורר.
משהו בפנים אמר לו שזה לא סתם.
פתאום הוא הבין, שהיא הנערה שהוא חיפש כל החיים.
היא יפה, חמודה, חייכנית, שמחה, חכמה, ביישנית, מאושרת.
הוא החליט ללכת לבית שלה.לדבר איתה.
יספר לה על המחשבות שלו.
ינסה להקשיב לה.
הוא התארגן מהר ויצא לכיוון הבית שלה.
הוא דפק בדלת.
צילצל בפעמון.
אף אחד לא ענה.
לא היו קולות.
הוא הבין שמשהו לא בסדר.
הוא ניסה לפתוח את הדלת.
ולמרבה הפליאה היא נפתחה.
הוא לא האמין למראה עיניו.
היא שכבה כל הרצפה.
שלולית דם מסביבה.
העיניים שלה היו חסרות הבעה.
הוא רץ אליה.
פתאום הוא ראה פתק מונח על השולחן.
הוא שם אותו בכיסו וניסה לעשות לה הנשמה.
אבל היא לא זזה.
הוא התקשר לאמבולנס.
אבל הוא ידע,
זה מאוחר מידי.
***
"תמיד אהבתי,
תמיד אוהב.
אתה חרוט בנשמה שלי לנצח.
כי הגוף שלי לא כאן.
היית החיים שלי.
היית הלב שלי.
אבל אם אני לא טועה,
היית זה בלשון עבר"