"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

זוהי השנה השנייה שנסעתי ללילה הלבן בתל אביב,

מה שאני באמת אוהבת בלילה לבן זה את העובדה שיוצאים בלילה,רוקדים,שמחים..

ופתאום חוזרים לעיר השקטה והקטנה שלנו בשש בבוקר-עייפים,עם רגליים כואבות בטירוף והשמש מתחילה לבצבצץ..

סתם זה מצחיק אותי לחשוב-יצאנו בלילה,חזרנו בבוקר.

יש לי חברה בפייסבוק ואני חייבת לצטט אותה-

"שונאת שיכורים,שונאת אוטובוסים,ועוד יותר לפספס אותם,

שונאת פריקים עם עכבר על הראש,שונאת ממטרות,שונאת

ברברים שחופרים באוטובוס-שונאת לילה לבן.לילה טוב."

כמובן שהיא קיבלה על הססטוס הזה הרבה לייקים של הזדהות..

כי אין אחד שלא היה אתמול בלילה לבן ולא נתקל בכל אחד מאלה:

בערסים שיכורים (שכאלה לא היה חסר),או אנשים שאיבדו את ההכרה מרוב שתייה עד ממטרות שעיירית תל-אביב שכחה לכבות והיה צריך לקפץ מעליהן.

ובכל זאת לשוטט בעיר,לרקוד במסיבת אוזניות ולגלות אחרי חמש דקות שחטפו לי אותם מהראש..(כן,זה באמת קרה! היה אתמול במסיבה חוטף אוזניות)

זה דברים שנשארים לכל החיים,חוויות קטנות ומצחיקות.

להרגיש חלק ממיליוני אנשים ששוטטו בעיר כל הלילה-ללא הפסקה.

ואז לחזור-ולישוןןןןן,לישון,לישון!!!

אחרי הלילה לבן אתמול-קשה לחזור לשגרת החיים..ישנתי,קמתי,חזרתי לישון וככה עבר לו רוב היום.

והכאב ברגליים מכל ההליכות-אני צריכה מסאז'!

שבוע הבא הקונצרטט!

היו לי אתמול שעתיים של חזרותת!

בכל זאת אני מופיעה עם ארבעה שירים..

מה שמפחיד אותי זה לא לעעמוד ולשיר-כי על זה כבר התגברתי בשנה שעברה.

חוץ מזה שזה סתם אולם קטנטן ובכלל לא יהיו הרבה אנשים...(אני מקווה.)

הפחד האמיתי-הוא לשכוח את המילים,להתבלבל..כי זה יותר מדי שירים בשביל זמרת מתחילה.

חפשו את חוטף האוזניות!!! 

אני חושבת שאני אלך להמשיך לנמנם...

ושיהיה לכולנו סופ"ש מהנה!

אני מעדכנת רק בגלל הבעיה הקשה שלי לראות את אותו הפוסט יותר מדי זמן,

מכיוון שמיום שישי האחרון לא עידכנתי..

והסיבה היא שלפעמים-פשוט אין מה לכתוב.

אני יכולה לעדכן כל יום ולספר סיפורים..

אבל יש גם ימים שאני מנסה לחשוב על משהו מעניין לכתוב ואין.

כי אומנם זה חופש אבל עדיין יש את הדברים השגרתיים חוץ מבית ספר.

שיעורי נהיגה,בלט,פיתוח קול ובייביסיטר..

אני מחכה כבר לחודש יולי!! 

שיגמר הבלט סופית,ובשבוע הבא אחרי הקונצרט גם לא יהיה יותר פיתוח קול,ובסוף יולי טסים לפולין..אז גם לא יהיו יותר מפגשי פולין משעממים!!

ואז ישאר רק הנהיגה-לעשות אלף שיעורים ולסיים עם זה כבר..

כמובן שגם אי אפשר בלי הבייביסטר כי זאת העבודה שלי..

אבל אחרי אתמול אני לא בטוחה שאני אסכים להכנס לבית שלהם יותר מדי.

מה שקרה זה שאני שומרת על ילדה מאוד מתוקה ואני אוהבת אותה כמו אחות קטנה.

הבעיה היא שיש לה אח גדול יותר עם בעיות נפשיות קשות.

הוא יכול להשתגע בשנייה-להתחיל לצעוק,להרביץ ולאבד שליטה.

אני אומנם לומדת פסיכולוגיה...

אבל עוד לא לימדו אותי איזה כדור מביאים לילד שמאבד שליטה.

אני מבחינתי אם היה לי ילד כזה הייתי דוחפת לו-ריטלין בדחיפות..רק שירגע!

כמובן שכל העניין הזה נובע מחוסר תשומת לב כלפיו,

הוא מרגיש דחוי ומכאן מגיעה ההתנהגות הזאת..

אבל אתמול זה עבר את כל הגבולות-שהוא התחיל להרביץ לי עם כריות וכמעט שבר לי את המשקפיים.

אני בתור בייבסיטר לא מתכננת להרביץ לו חזרה,

הדבר היחיד שיש באפשרותי לעשות זה לדבר עם ההורים שלו על ההתנהגות הזאת שזו גם לא פעם ראשונה שנתקלתי בה.

חבל שאני צריכה לבוא כל פעם למקום שאני אוהבת להיות בו,ואני אוהבת לשמור על הילי הקטנה..

ואם זאת אנחנו צריכות כל הזמן להתגונן כאילו זה לא בית בטוח ומוגן..ואנחנו במוסד חולי נפש עוברות התעללות.(זה לא הגזמה.זה המרגש.)

אני מקווה שהעניין הזה יסתדר.

נזכרתי שבעידכון האחרון כאן כתבתי שחבר שלי מגיע לארוחה משפחתית בשישי!

אז הוא בהחלט הגיע,

והיה מאוד נחמד!

סבתא התאהבה בו....

אמרה שהוא בחור מקסים,מתוק,טוב ושרואים שהוא אוהב אותי.

ואני חוושבת שזה הכי חשוב.

אנחנו כמובן לא הולכים להתחתן...

אבל אחרי ארבעה חודשים שדרך אגב זה השיא שלי במערכת יחסים.אז כל הכבוד לי!

בקיצור,אחרי תקופת הזמן הזו אני יכולה להגיד שגם אם אנחנו לא עומדים להתחתן..

זה הרגיש לי נכון-להכיר לו את המשפחה שלי,להביא אותו לבית של סבא וסבתא שלי ולהפתח בפניו,

כמו שהוא הרגיש לנכון להכיר אותי גם לכל המשפחה שלו.

ואחרי כל מריבה,

ואחרי כל לחישה של-אני אוהב אותך.

אני נזכרת איך רציתי לוותר על כל זה כי לא היה לי כוח לעוד מערכת יחסים עכשיו,

לא רציתי שעוד אחד ישבור לי את הלב ויגרום לי לחשוב שאהבה מיותרת,

אבל כנראה שטעיתי.

כי מיום ליום הוא רק גורם לי לחייך ולהבין-שאין כמו אהבה.

אז הנה בסוף כן מצאתי על מה לכתוב,

חפירות וחפירות.

שיהיה לכולנו המשך שבוע טוב ומלבב.