סיפור אהבה

מרחוק ראיתי את מאי.

'בינגו' ציינתי לעצמי.

אני יודעת בדיוק כמה היא אוהבת אותו, ולחשוב שהיא הייתה צריכה להיפגע דווקא ממנו, מהאהבה הכי גדולה בחיים שלה.

עמדתי לידה, שתקתי, מה אני כבר יכולה להגיד שינחם אותה?

אני מכירה אותה יותר מידי טוב, כמעט כל החיים שלי. 'מה עכשיו?' שאתי את עצמי.

התיישבתי על הספסל לידה, חיבקתי אותה, ידעתי שזה הדבר היחיד שאולי יכול לעזור.

ידעתי שהיום הזה הולך להיות ארוך, כאב לי, כבר שכחתי מהכול, רציתי רק שלמאי יהיה טוב.

-"מאי, בבקשה, כואב לי..." אמרתי בקול לא יציב, "את לא מבינה, זה.. זה הכל טעות אחת גדולה!" המשכתי, הדמעות כמעט פרצו מעיניי, זה אולי נשמע מוזר, אבל הקשר שלי ושל מאי הוא יותר 'מסתם חברות', והרבה יותר טוב מכל זוג אחיות שקיים, אנחנו פשוט כמו נפשות תאומות, ממש כך, "בבקשה, תפסיקי לבכות, את מכירה.. מכירה את שקד!, את יודעת..." נשברתי, לא יכולתי לראות את מאי בוכה ככה, כשהלב שלה שבור, ידעתי שהיא לא שומעת אותי, שהיא עסוקה בלהיות עם עצמה כי בשבילה זה לא היה 'סה"כ נשיקה' זה היה הרבה יותר מזה, ידעתי שהיא מבינה שהכול היה טעות אבל היה לה קשה, היה לה קשה לסבול את העובדה שהיא לא יכולה לבטוח בו, שעכשיו היא לא יכולה להסתכל לו בעיניים אפילו שכל זה לא קרה מרצונו, ואולי כן?

שתינו ישבנו שם ופשוט בכינו, התפללתי שהיא תפסיק, היה לי פשוט קשה, עד כמה שזה נשמע מוזר.

המשכתי לחבק אותה, ידעתי שזה מה שהיא צריכה עכשיו, היא רק ישבה על הספסל,  בוהה בנקודה לא מוגדרת.

נתתי לה נשיקה בלחי, "אני... אשאיר אותך לבד... אם תרצי לדבר פשוט... פשוט תבואי" אמרתי בפרצי בכי אחרונים, וגם הפעם ידעתי שהיא לא שמעה אותי.

=-=-=-=-=-=-=

הוא ישב בשיעור, מסתכל על הדלת, הוא ידע שהיא לא תכנס, אבל התעוררו בו תקוות, עד שאהבת חייו מתגשמת, הכול נהרס.

הוא היה עצוב, הוא יכל רק לנחש מה עובר עליה, והוא יכל רק לנחש איך הוא היה מגיב מדבר שכזה.

הוא התחיל להזיל דמעה, הוא הרים את ראשו והסתכל לתקרת הכיתה, 'איך יכולתי לעשות דבר כזה?' הוא חשב לעצמו כשידע שזה לא היה באשמתו.

הוא עצם את ענייו חזק ועוד דמעה ירדה, מייד אחריה התחילו להתחרות להן עוד ועוד דמעות,  הוא ניגב את הדמעות שלא הפסיקו לרדת הניח את ראשו על השולחן, הוא בכה, בכה בשקט, כשהשרוולים שלו כבר ספוגים לגמרי בדמעות.

=-=-=-=-=-=-=

דור הסתכל על עומרי, הוא לא יכל ללמוד, לא עכשיו, כשהחבר הכי טוב שלו מתפרק לו מול העניים.

=-=-=-=-=-=-=

הוא העתיק מהלוח כששמע אנחות קטנות של בכי בשוחן לידו, הוא הסתכל לשם.

'עומרי, הוא בוכה?' עידו שאל את עצמו מבולבל, הוא אף פעם לא ראה את עומרי בוכה, והוא היה החבר הכי טוב שלו, הוא לא הבין כלום מהמצב, בזמן האחרון הוא לגמרי אווט, לא רואה מה שקורה סביבו, הוא היה עסוק רק בדבר אחד, מסיבת ההפתעה של ים שהוא ומאי מארגנים.

הוא רצה לשאול את עומרי מה קרה אבל הוא גם לא רצה להחמיר את המצב.

מזווית עינו הוא ראה את דור מביט בעומרי כשמעט עצב בעניו.

"דור, יש לנו דיבור דחוף בהפסקה, עידו." הוא זרק לדור פתק שנפל על שולחנו.

=-=-=-=-=-=-=

מאי ישבה על הספסל ובכתה, היא לא יכלה לעצור את שתף הדמעות.

בחיים שלה היא לא בכתה כ"כ הרבה, היא רצתה את ים, היא ידעה שרק ים תוכל להרגיע אותה בחיבוקים המעודדים שלה, אבל ים לא הייתה שם, היא כבר הלכה אפילו בלי ששמה לב שהייתה בכלל.

היא רק בכתה, היה לה קשה, היא הייתה במין שוק, לא יכלה לדבר בכלל.

עברו הבזקים במוחה של הנשיקה הזאת, הנשיקה הארורה הזאת.

'למה?' שאלה את עצמה, 'למה זה מגיע לי?'.

=-=-=-=-=-=-=

-"את חושבת שיהיה כיף בבית החדש?!" שאלה טוֹהָר את אוֹפָּל בהתרגשות.

-"אני חושבת שיהיה מגניב, אם יהיו שם חתיכים..." אמרה אופל גם היא לא הסתירה את ההתרגשות ששררה בה.

-"אמא הבית שלנו יהיה גדול?" שאלה טוהר את אמה.

-"אל תדאגו בנות, אתן תאהבו אותו, חדר מחובר לכל אחת עם שירותים ומקלחת" אמרה אימם.

-"יששששששש!!!!!!" צעקו התאומות והסתכלו אחת על השניה.

הן היו כ"כ דומות, אם היו מסתכלות במראה הן בעצמן לא היו מזהות מי זו מי.

היו להן גם תכונות משותפות אבל אופיין היה שונה לגמרי, הן משתפות אחת את השניה בכל מה שקורה.

הסובבים אותן יכלו להבדיל ביניהם רק לפי סגנון הלבוש, אפילו אימם.

אימם הסתכלה עליהן דרך מראת המכונית באושר, היא שמחה על הבנות שכאילו רק אתמול היו תינוקות, רק אתמול נולדו שתי תינוקות יפיפיות וכחלחלות.

היא אהבה את העבירה, מקום חדש, עבודה חדשה, אפילו הבנות שלה מאושרות,  'סופסוף התחלה חדשה' חשבה לעצמה כשנזכרה במה שעברו לפני הכל.

'דיי רונית, תפסיקי לחשוב על מה שהיה, עכשיו התחלה חדשה, מקום  חדש, כלום לא יחזור להיות כמו קודם...' היא חשבה לעצמה, מנסה בכל כוחה להשכיח את הכל.

-"בנות?" היא הסתכלה לאחור וראתה כל אחת מהן שקועה בחלון שלה, "הגענו, אתן רוצות להיכנס או שבלאכן להישאר בחוץ היום?" היא שאלה מתגרה.

שתיהן קפצו ממחשבותיהן ורצו לפתח לביתם עם התיקים שהכילו את בגדיהן.

-"וואו!" צעקו השתיים בהתרגשות כשראו את הגינה המפוארת והבית הענק שניצב מולן, הן לא היו רגילות לבית שכזה, לא במצב שהיה להן קודם.

-"אני חושבת שאני מאוד איהנה במקום הזה!" מיהרה טוהר להגיד.

-"הפעם אני לגמרי מסכימה איתך אחותי..." אמרה אופל כשמעט התרגשות בקולה.

אימן התקרבה לפתח הבית, מוציאה את המפתח.

שתי הבנות לא יכלו לחכות עוד, ברגע שאימן הוציאה את המפתח ממנעול הבית הן פרצו פנימה באושר, ממהרות  לחדריהן.

-"אני לא מאמינה!" אמרה אופל.

-"בחלומות הכי גדולים שלי לא חלמתי שאני אגור במקום מדהים כזה!" השלימה טוהר.

-"מה את חושבת שיהיה בעניין הבצפר?" שאלה אופל בחשש מסוים לאחר שהסדירו את נשימתן.

-"מה אני חושבת? אני חושבת שיהיה נורא נחמד! בטח יהיו לנו המון חברות! ואולי... אולי חברים..." אמרה טוהר בהתרגשות וכרצה לאופל כשהרגישה שאופל מפוחדת מעט, מעבר להיותן 'סתם אחיות' היה ביכולתה להרגיש דברים, דברים שקורים לאחותה, טובים או רעים גם יחד.