My (Un)simple Life

פתאום אני מתחילה לעכל לאט לאט את העובדה שאני עוד שניה עוזבת.

היום היה לנו יום כיף בימית 2000, כל היחידה באה והיה ממש כיף! הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה! היינו כולם ביחד, צחקנו, הטבענו, השתזפנו ובגלל שסוכות וכל העולם טס, יש כאלה שאמרו לי שלום בפעם האחרונה ל-7 חודשים הקרובים.

כשכולם אמרו לי 'מה שמלמוג לא נראה אותך יותר?!' (שמלמוג זה הכינוי שלי ^.^) ישר קפצתי בקול מייבב 'לאאאא מה פתאום!!! אני באה לטופס טיולים אחרי סוכות!!!' וכולי מתכווצת מבפנים רק מהמחשבה הזאת.

פתואם, כשהכל מתקרב אני כבר לא כל כך רוצה לעזוב!

זה מדהים עד כמה אנשים אמרו שאני ממש אחסר להם, זה נותן תחושה מדהימה שאני יודעת שאנשים יחכו שאני אחזור, השאלה אם אחרי שיעברו שבוע, שבועיים או חודש אם הם עדיין יחשבו אותו דבר?

מחר שבת אחרונה בבסיס, כבר מתכונן זימון לערב פרידה זמנית שאני אשלח מחר ואני ממש ממש מקווה שכולם יבואו!

אוף. כואב לי לחשוב על זה בכלל! אני לא רוצה לעזוב!!!

חברה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש טובה שלי מהבסיס יצאה במחזור הקודם, היא עכשיו בהשלמה, רב התקופה הראשונה בקושי יצא לנו להיות בקשר, רק מאמצע בה"ד 1 ועד עכשיו הצלחנו יחסית לשמור על קשר וגם זה, לא היה פשוט בכלל, אני מפחדת לאבד אנשים בדרך, אני מפחדת שלא יצא לי לדבר עם אנשים שחשובים לי כי אין מה לעשות, זה חזרה לטירונות, זה שעות ת"ש וזה שבועות שטח וזה שיעורים ומטווחים וניווטים וכל מיני דברים אחרים שאי אפשר להיות בהם עם פלאפון.

זה 12/2, לסגור שבתות, לאכול אוכל צבאי, לשנן דברים שלא נוגעים אליי או אל העבודה שלי בכלל, זה התנסויות, זה אנשים חדשים לגמריי.

אני בטוחה שאני אהנה כן? אין לי ספק בכלל! אבל...הפחד הזה, הפחד להתנתק, לשנות את אורך החיים פתאום ב-180 מעלות ואפילו יותר, ללכת אל הלא נודע, למרות שרבים עברו את זה לפניי ויעברו גם אחריי וזה לא כזה נורא וזה רק כמה חודשים ובסוף אני חוזרת ליחידה זה עדיין מרגיש כאילו אני נפרדת, זה עדיין מרגיש מוזר, זה עדיין מרגיש...מפחיד. זאת באמת המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה.

זה קרוב מתמיד, מחר סוגרת שבת, חוזרת הביתה בראשון, שבוע וחצי חופש וזהו. זה נגמר.

זה הזוי, זה מטורף, זה לא נורמאלי!

*כנראה יהיו עוד המון המון פוסטים כאלה בימים הקרובים. על כמה קשה וכמה מפחיד וכמה מלחיץ. כי זאת התקופה, אין מה לעשות.*

בכל שנה ביום כיפור כל המקומות פייסבוק, טלפון, הודעות SMS, אי מיילים או כל דבר אחר מוצפים בהצהרות סליחה וחרטה כלליות וחסרות משמעות על כמה אנשים מצטערים אם הם פגעו איי פעם במישהו ושיהיה צום קל וחתימה טובה.

הצביעות הזאת, של לעשות רע כל השנה ואז לבקש סליחה, אני לא יודעת איך להתייחס אליה.

אני לא אומרת שאני תלית שכולה תכלת, אבל אני דיי גאה בעצמי שהשנה לא יצאתי בהצהרות, לא פירסמתי איזה סטטוס כללי לאומה כולה על שאני מצטערת כי אני לא אגיד סתם.

למי שחשוב לי, למי שבאמת באמת אכפת לי ממנו, שאני חוששת שפגעתי בו למרות שלא הייתה לי אפילו כוונה שלחתי הודעה, הודעה אישית לא כזאת כללית לכולם, שאני מתנצלת אם איי פעם פגעתי, שאני מקווה שלא ושיהיה צום קל וחתימה טובה.

אם טעיתי ופגעתי זה לעולם לא יהיה במודע, אני אעמוד על טעותי ואולי יקח לי קצת זמן אבל אני אתנצל, אני לא אחכה ליום כיפור כדי להגיד סליחה ואצפה שהכל ישכח כי אני יודעת שאצלי זה לא היה עובד.

אז  גם פה אני לא אגיד סליחה לכולם כי האמת שפה, בישרא, זה המקום האחרון בו אני צריכה לבקש סליחה כי זה המקום שלי, זה הבלוג שלי, זה העולם שלי שבו אני כותבת את כל אשר על ליבי, את מה שמפריע לי, כואב לי, משמח אותי, מצחיק אותי וסתם דברים שאני ארצה לחזור אליהם בעתיד.

יש את אלו שאומרים שהצביעות היא בזה שאנשים לא שומרים כשרות או לא שומרים שבת, לא קרובים לדת אבל בכל זאת צמים בכיפור וחושבים שזה פותר את הכל. אני כל כך לא מסכימה עם האמרה הזאת!

אני חושבת שבתור יהודיה, זכותי לאמץ לעצמי את המנהגים שאני מאמינה בהם, שאני לא חייבת להיות כמו כולם, אני לא חייבת להאמין בכל מה שכולם מאמינים, אם אני לא רואה את ההגיון בלהפריד בין בשר לחלב או לאכול קשר, זה לא אומר שאני לא מבינה ומאמינה במשמעות של היום הזה, היום המיוחד הזה שיש רק לנו. אני באמת מאמינה שיום כיפור הוא יום של מחשבות וזמן לעשות סדר בראש, שאין שום דבר מסביב, שלא מתרכזים בשטויות של היומיום, שאין עבודה על הראש, שאין לימודים שאין שיעורים שאין טלויזיה או מחשב או פלאפון או אסמסים, שאתה נטו אתה עם עצמך. בחשבון נפש.

לפעמים זה לא מועיל אני מודה, לפעמים אחרי יום כיפור אני מרגישה בדיוק אותו דבר, אבל יש ימי כיפור שאני באמת מרגישה שהתחולל שינוי, בין אם גדול ובין אם הכי קטן, שינוי כלשהו שהופך אותי לבנאדם טיפה יותר טוב.

השתנתי מקצה לקצה משנה שעברה, אני לא אותה אלמוג שהייתה, אני רואה את זה בסדר החיים שלי, ביומיום, בהשקעה, באהבה, בפתיחות, בסגירות, לא אומרת שהכל בהכרח לטובה אבל היה שינוי, שהיום זה אחד הימים להבין אם הוא מספיק טוב לי ואיך אפשר לשפר ואיך אפשר לתקן ואיך אפשר להיות יותר טובה.

שיהיה לכולם צום קל וחתימה טובה ומי יתן והיום הזה באמת יהיה מועיל לכולנו, 24 שעות של חשבון נפש לא בשביל אלוהים, לא בשביל החברים, לא בשביל לעשות רושם. נטו בשבילכם.

זהו. זה נגמר. היום ממנו חששתי יותר מכל עבר!

סוף סוף הגיע היום של הרף 0 הארור הזה!

כל הסופ"ש ישבתי וחרשתי על מלחמות ועל נשיאים ועל רמטכ"לים ועל מחתרות ועל קשר ונשק ורימונים ומשקפות ומה לא?! כל זה בשביל שני מבחנים בני 45 דק' כל אחד שיקבעו האם אני אכנס להכנה לקצונה או לא.

חייל מפגר תאמינו לי. למרות שעם הבנות שהיו שם...עדיף שאני לא אדבר.

אז בבוקר לא הייתי בבסיס, ישנתי כמו תינוקת בחדר למרות כל השיפוצניקים שקדחו ודפקו בקירות (של החדר שלי! אין לי מושג איך לא התעוררתי חחח) וקמתי כמה פעמים מכל ההודעות 'בהצלחה' ששלחו לי, יצאתי מהבית בסביבות 11 עם האוזיות באוזניים והקלסר עם כל החומר.

הגעתי לבה"ד 7 שם היו המבחנים וחיפשתי את חברים שלי שגם באו, מצאתי אותם, ישבנו לאכול וראיתי שתי חברות טובות שלי שעכשיו בהשלמה כבר *הקנאהההה*, כמו כולם הן אמרו שקטן עליי ואני עוברת בלי בעיות ושיהיה בסדר.

התכנסנו באיזה מקום וחיכינו בערך שעה עד שכל העסק יתחיל, כולם נדחפים ועומדים כדי להירשם, נרשמתי והלכתי לכיתה לעשות את המבחנים. המבחן הראשון הלך פצץ ידעתי דיי את רב השאלות ומה שלא ידעתי אז ידעתי בערך רק לא הייתי בטוחה אבל ניחשתי. למי שלא יודע המבחן הראשון הוא מבחן על כל הנשק והקשר והרימונים וכל הדברים המקצועיים של הצבא וזה. המבחן השני - מבחן חינוך היה זוועתי. לא זכרתי כלום! ידעתי לענות על משהו כמו 5 שאלות אני חושבת אולי קצת יותר ואת השאר פשוט ניחשתי ניחושים מוסכלים. הרגשתי שהלך לי על הפרצוף באמת, זה דיי ביאס אותי אבל לא נורא. הלכתי עם חברות להחליף בגדים לבראור וראיתי את המפקד שלי וידיד ממש טוב שלי שבאו לעשות ראיונות לצעירים. לא מאמינה שלא הייתי בראיונות! חוסר צדק מוחלט. הם איחלו לי בהצלחה והכל ואמרו שוב שקטן עליי ושאין סיכוי שאני לא עוברת ושיהיה בסדר. שוב עד שכולם מתכנסים ועד שמתחילים לוקח עוד איזה שעה ומשהו, התחלנו את הבר אור בסביבות 6 אוקי קצת לפני. כפיפות בטן, הדבר היחיד שלא דאגתי ממנו לא הלך לי משהו בכלל. 71 כשאמורים לעשות 86. לא נשברתי, באמת שלא, הגעתי למצב שהגוף שלי לא מצליח להרים את עצמו. הייתי בטוחה שאני מסוגלת ליותר. אם הייתי נחה עוד שתי שניות אז הייתי יכולה לעלות עוד אבל לא נורא. ידיים עשיתי איכשהו 50. עכשיו תבינו....אין סיכוי שבאמת עשיתי 50. באמת. בחרנו את זה שנראה שסופר הכי שכונה והלכנו אליו P: ועובדה שזה עזר. ברור שזה אומר שאני צריכה להתאמן בטירוף עד תחילת ההכנה כדי להצליח לפחות 10 נורמאליים ולעבוד על הריצה והכל אבל בואו נגיד שזה דיי סידר אותי בשביל להיכנס. אחר כך הריצה, השלב הנורא מכל. 12:42. כנראה שיכולתי לעשות את זה בפחות זמן אבל זה היה בגבול הסביר בשביל מה שאני צריכה.

אני עדיין לא מאמינה שאתמול עבר כבר! איזה כיף! באמת שרק לזה חיכיתי, להיות מאחורי זה, לא עניינה אותי כבר התוצאה רק להיות אחרי.

ועכשיו...סוף סוף חופש!!! בלי דאגות ובלי צרות! מחר כיפור (וואו כל כך אין אווירה של כיפור!) רביעי אני אנצל את היום כדי ללמוד לבמחן כי גם ככה לא יהיה משהו יותר מעניין לעשות, רביעי ימית 2000 עם היחידה שאמור להיות ליגה וזה ושישי אני הולכת לסגור שבת :) שבת אחרונה בבסיס :) לארגן את כל הדברים שלי, לבדוק אולי יהיו תשובות סופיות למרות שחברה בדקה לי וקיבלתי 58 בבר אור, 60 ו-62 במבחנים העיוניים שזה אומר שנכנסתי, אבל אתם יודעים עד שזה לא בטוח זה לא בטוח.

יש לי מלא דברים לעשות בחופש האמת! רובם מתרכזים בסידור החדר שזה מה שאני אעשה היום אני חושבת וארגונים לחתונה של אחי! לחפש שמלה, למצוא מאפרת, לחשוב מה לעשות בשיער, וואו זה מתקרב בצעדי ענק! לא מאמינה!!! אני חושבת שהחתונה תהיה שמחה כפולה כי זה יהיה שבוע לפני סיום ההכנה שזו תהיה התרגשות בפני עצמה וגם החתונה עצמה, אח שלי מתחתן, זה מטורף!

חוץ מזה אני רוצה להיפגש עם כמה אנשים שיותר מידי זמן לא יצא לי לפגוש! ואני מקווה לאיחוד הנוסטלגי של יום כיפור שקורה כל שנה, שרואים את כל העולם ואישתו שזה גם טוב וגם קצת פחות טוב אבל...לא יודעת, יש בזה משהו כזה של...לא יודעת איך להסביר.

נראה אולי נארגן גם איזה תיקון פנים חברתי שהיה צריך להיות כבר מזמן בתקווה שזה לא יפוצץ יותר דברים.

בקיצור! התרגשות התרגשות התרגשות! הדבר הנוראי היחיד הוא שקמתי עם כאב בטן נוראי מהכפיפות בטן של אתמול. כמה עצוב כמה?!

שיהיה לכולכם אחלה של יום והמשך שבוע נפלא, כנראה שיהיו עוד איזה כמה עידכונים היום חחח כרגיל :)

אז זהו, עוד מעט זה קורה.

העברתי את השעון אחורה כבר, שעון חורף וכל זה, מה שנותן לי עוד שעה בערך ללמוד את החומר שלא הספקתי לעבור עליו.

עברתי על רב החומר שזה טוב ויפה הבעיה היחידה היא שאני לא זוכרת כמעט שום דבר ^.^

אני חושבת שיהיה בסדר, למרות הספק הקטן הזה שקיים אצלי בלב מעצם היותי פסימית נצחית ואחת עם ביטחון והערכה עצמית בריצפה, אני חושבת שאני אוכל לעבור את זה מחר.

אני חושבת שרק מהפחד לאכזב את כל אלו שבונים עליי אני אעבור את זה.

אני מקווה לטוב, אני רוצה לקוות לטוב, אבל אני יודעת שהלילה אני לא כל כך אשן כי ככה זה תמיד לפני ימים חשובים כמו מחר, ומחר בבוקר באים להמשיך עם השיפוץ ככה שהתכנונים שלי לקום בנחת ב-10 דיי הולכים לנחול כישלון.

אני חושבת שאני אצליח מחר. אני רוצה להצליח מחר.

אומנם היו כמה פעמים שלא עמדתי בפיתוי והצצתי בפייסבוק, וחברה באה אליי לאיזה שעה אבל באמת הייתי צריכה את ההפסקה הזאת, אבל סה"כ ישבתי ולא התפתתי לטלויזיה ולא לסתם דברים במחשב ולא לאינטרנט ולא ללשבת בחוץ ולנוח או ללכת לישון סתם ככה באמצע היום.

תחזיקו לי אצבעות, הולך להיות יום ארוך מחר אבל אחרי שהוא יגמר, יתחיל החופש האמיתי שלי. לפחות עד המבחן שיש לי עוד שבועיים :)