"זה קטע נורא פתטי לעמוד ולחכות לגבר שיתקשר, לא?
זה פתטי אפילו כשאת לבד, ואף אחד לא רואה אותך
ואף אחד לא יודע שאת עומדת ומחכה שהוא יתקשר..."
איכשהו, אני באמת לא יודעת איך, אתה גורם לי כל פעם מחדש לשבת מול הפלאפון ורק לחכות שהוא יצלצל כבר.
ב-7 וקצת שלחתי לך הודעה שתדע שאני אזדקק מאוחר יותר לשיחת עידוד ומוטיבציה כי הלימודים השביזו אותי ברמה מטורפת.
אחרי כמה דקות, ב-7 וחצי בדיוק שלחת אסמס חזרה "יוצא מהמקלחת ומתקשר..."
השעה עכשיו 11:52 בלילה. הפלאפון מונח מולי והוא עדיין לא צלצל.
התקבלו כמה הודעות, אבל אף אחד מהן לא הייתה ממך.
זה קטע נורא פתטי לעמוד ולחכות לגבר שיתקשר.
אז אולי אני לא עומדרת אלא יושבת אבל, זה עדיין פתטי. זה מרגיש פתטי ליפול כל פעם למצב הזה שאני זו שיושבת ומחכה.
אני מניחה שמחר תגיד שאתה נורא מצטערת ושנרדמת, או שיצאת לרוץ, או שחבר תפס אותך לשיחה ארוכה כזאת ואז נהיה מאוחר ולא רצית להעיר אותי (למרות שאמרתי לך אלף פעם שלא משנה באיזה שעה אתה יכול תמיד להתקשר אליי, מקסימום אני לא אענה או אגיד לך שהערת אותי) ואולי בכלל לא תגיד שום דבר, אני לא באמת יודעת.
כנראה שכמו תמיד אני כמו ילדה קטנה אשבר ואשלח לך הודעה, יכול להיות שזאת תהיה הודעה עוקצנית, כזאת שמכוונת לעשות רגשות אשם כמו "ממש הייתי צריכה אותך אתמול" או משהו בסגנון. ואולי זאת תהיה הודעה דורשת צומי כזאת, מתחנפת, למרות שאין לי שום סיבה לשלוח כזאת, אני פשוט מפגרת מידי כדי להיות צודקת.
זה מצחיק אתה יודע, שיש לי בית ריק ודווקא היום אתה לא מתקשר...לא שבד"כ אתה כן אבל...אתה יודע...דווקא היום.
בקיצור. כרגיל. אכזבת.
ועל זה אני יכולה להגיד, שבניגוד אליי, אתה לא תמיד כאן בשבילי. (אני יודעת שאיכשהו מחר, אפילו בלי להתכוון, המשפט הזה יצא לי מהפה ויפגע בך. אני לא רוצה, אני לא מתכוונת, אבל אני אהיה חייבת, כי אתה כנראה לא מבין.)
וחוץ מזה, הכל חרבנה.
הלימודים;
יש לי מבחן ביום ראשון, עוד שבוע בדיוק, שאני יודעת שאין סיכוי שאני אהיה מוכנה אליו.
יש לי את מחר ושלישי ללמוד, רביעי ישר מהבסיס אני נוסעת לשיעור חזרה שכנראה אני לא אבין בו כלום והופ הגיע חמישי. מהקורס לבסיס וישר לחתונה, שישי לימודים אם אני בכלל אצליח להתעורר ובערב אין סיכוי שאני אצא (מה שיגרור שיחות מעצבנות עם אנשים שלא יצאתי איתם גם שבוע שעבר וגם לא לפני שבועיים כי פשוט...לא יצא), ושבת בוביזמר, שאין סיכוי שאני אוותר על זה, גם אם אני לא אהיה מוכנה, הריי מה יעזרו לי עוד כמה שעות אל תוך הלילה?
אני מתחננת לאלוהים שהכל יסתדר בחמישי ואני אצליח לעשות את הטופס טיולים הזה ולקחת את החופש בראשון כי אני כ"כ צריכה אותו! כל כך כל כך צריכה! גם לישון אחרי כל הסופ"ש המתיש הזה וגם להמשיך להתכונן עוד קצת וגם לבוא בראש שקט למבחן, מהבית, אחרי שנחתי קצת.
מי שיראה אותי מהצד כנראה יגיד שאני לא מתכוננת מספיק ולא משקיעה מספיק כי אני מוצאת לי יותר מידי דברים שהם לא הלימודים להתעסק בהם.
היום הגעתי ב-2 וחצי הביתה. 2 וחצי! התחלתי ללמוד רק ב-6 וקצת. למה? כי הגעתי וישבתי 10 דק' על שיעורים ואז ראיתי קצת טלויזיה כי בכל זאת, צריך להתאושש קצת ולנוח, ואז כבר נהיה רבע ל-4. אחר כך אמא הבטיחה שנלך לראות כיסא לחדר אז נסענו רק ב-4 וחצי כי עד שיוצאים לוקח מלא זמן ואז תוך כמה דק' נהיה כבר 6. עד שהגענו הביתה וסידרתי את כל הדברים הופ עברה חצי שעה והנה הגענו ל-6 וחצי.מכה, אני פשוט מכה. צריך לתת לי תואר על בזבוז זמן! נשבעת.
הבעיה היא שאני לא מצליחה להושיב את עצמי, אני יודעת שאני לא אצליח, אני יודעת שאני לא באמת יודעת את החומר ולא משנה כמה פעמים אני אקרא אותו אני פשוט לא אצליח להפנים אותו בזמן לבחינה.
אין לי כוחות.
השבועיים האחרונים הרגו אותי.
כל הנסיעות האלה לשלישות כל בוקר,
הנסיון לנצל את הזמן כמה שיותר טוב אבל להיסחף אחרי כולם למשחקי מחשב ולהפסקות ארוכות,
להיות עם חברים שהרבה זמן לא ראיתי כי הם לא משרתים איתי בבסיס זה דיי מפתה ואין מה לעשות, זה מרגיש כאילו צריך לנצל את זה!
אני רוצה כבר לחזור לבסיס.
יש לכם מושג איזו תחושה נפלאה זאת כשאנשים אומרים לכם שהם מתגעגעים?
ולא בקטע רומנטי, בקטע הכי תמים והכי ידידותי שיש.
שמתגעגעים לשטויות שלי, לרעש שאני עושה, למשפטים שלי, לנוכחות שלי.
באלי שיגיע כבר יום חמישי.
אני מרגישה יותר מידי מנותקת.
ובנתיים כל מה שנשאר לי זה ללכת להתקלח ולישון, כי מחר מתחיל יום חדש שכולו חרישה (בתקווה שאני אעמוד בכל הפיתויים שמסביב) וכולו למידה כי אין ברירה אחרת.
וכנראה שכמו ילדה קטנה אני אכנס למיטה, אשים את הפלאפון על שקט אבל עדיין ארדם תוך כדי בהייה במסך, בתקווה שאולי הפעם בניגוד לתמיד באמת תתקשר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
