My (Un)simple Life

חיים שלמים נארזים בקופסאות חומות וגדולות, עטופים בעיתונים וניילון.
הדברים השבירים, ביניהם חלקים של הלב מצופים בשכבה עבה של פצפצים שישמרו עלייהם מתלתלות הדרך, גם אם היא לא ארוכה.
חיים שלמים של תמונות וזכרונות, קלטות על גבי קלטות, אלבומים ותצלומים שהספיקו להצהיב מעלים חיוך נוסטלגי ונכנסים יחד לשקית אחת, מונחים במרכז החדר ומחכים למספיק דברים שיארחו לה חברה בחושך של הארגז.
כרטיסים לסרט, מתנות וכרטסי ברכה, קשקושים משיעורי תיכון שכבר הספקתי לשכוח, מכתבים מאנשים שנעלמו מחיי,
אהבה. ערמות של אהבה שמורות מתחת למיטה שלי בשביל ימים כאלה, ימים בהם הכל עולה, שפתאום נזכרים בכל המקומות הנידחים אליהם דחפנו
זכרונות ואכזבות, בין אם להדחקה ובין אם לשימור.
אני תמיד שומרת דברים כאלה, גם אם כואב לי נורא, אני יודעת שיום אחד אני אמצא את זה, את הדבר שמזכיר את הכאב וזה כבר לא ילחץ בחזה, זה יעלה חצי חיוך מלא בעצב שיהיה ללא ספק נתול חרטות.
זה קצת מצחיק שאפשר לרכז חיים שלמים בקופסא, ונכון שהכל בראש והחיים שלנו הם לרב הזכרונות ולא הדברים החומריים, אבל...זה עדיין חיים.

אני מסתכלת על קירות ריקים, על מדפים שלמים מלאי מקום, תמיד אמרתי שהחדר שלי קטן ועכשיו, כשרק מיטה וארון נשארו בו, הוא נראה אפילו יותר קטן.

21 שנים בבית. זה כל כך הרבה!

כמה עברתי פה...
הנשיקה הראשונה על השיש במטבח,

הפעם הראשונה שבן בא לישון אצלי (זה נשמע כל כך ילדה בת 10 אבל זה היה רק לפני שנתיים וקצת),

החבר הראשון שלי שהיה בא אליי כשהיינו רק בכיתה ג',

מאות לילות מלאי שיחות נפש עם חברות שבאו לישון אצלי,אני חושבת שהקירות של החדר שלי יודעים הרבה יותר מידי דברים, אני מקווה
שהם לא יתחילו לדבר.

דמעות וצחוק, עצב ושמחות, ימי הולדת, משחקי כדורסל שכל החברים של אחים שלי באים, סרטים ועוד אלפי דברים שהפסקתי לעשות פה.

אני אתגעגע לרחוב הזה, לבית הזה, לדירה הזאת.

שהכל כל כך קרוב לכל מקום, שהחברה הכי טובה גרה בבניין ממול, לנוחות ולתחבורה, להכל.

עוברת בין מבוכים של ארגזים, ישנה על מזרון בחדר ריק מתוכן, יושבת ומסתכלת מסביב בחיוך מאוזן לאוזן ודמעה בעין.

יש שיגידו שזו רק דירה ושכולם עוברים מתישהו בחיים שלהם, אבל זה קצת צובט בלב...

זה הלילה האחרון שלי כאן.

מחר אני יוצאת מפתח הדירה, מפתח הבניין, בודקת את הדואר בפעם האחרונה מתוך הרגל ובסופו של יום, חוזרת לדירה חדשה שאני עדיין לא יכולה לקרוא לה בית.

חיים שלמים ארוזים בתוך קופסא.

אני גאה בעצמי.
אחרי אתמול אני יכולה להגיד שאני גאה בעצמי.

השמירה המיוחלת הגיעה, היום ראשון הזה שפחדתי ממנו כל כך.

הייתי במשרד עד 7 בערך ואז קראתם לי לבוא לשחק איתכם כדורסל, אתה, עוד אחד שישן בבסיס וזאת ששמרה איתי.

לא רציתי כל כך אבל בסופו של דבר באתי לעשות איתכם משחקון, היה חם ולא היה לי כל כך כח כי אני לא בכושר אבל בכל זאת שיחקתי,

אחר כך נכנסתי להתקלח, התארגנתי וחזרתי למשרד לסיים להעתיק משהו בלימודים, נכנסת לחדר כולך מושלם עם המשקפיים היפות שלך, כמה שאני אוהבת בנים עם משקפיים, המשכת את הציור על הלוח המחיק בקצה השני של החדר ואני התרכזתי בדפים שלי.

אחרי שסיימנו את הכל כל אחד בזמנו הפנוי הלך לחדר וישבנו לראות עם כולם טלויזיה, ראינו כל מיני סדרות וחיכינו כולם שהאוכל יגיע.

בסביבות 11 הפיצה שלכם סוף סוף הייתה מוכנה ואני חיממתי לי את האוכל, אכלנו והכל היה שמח, באמת ששמח.

בערך ב-12 ראינו כולנו סרט, אחד פרש, גם זאת ששמרה איתי פרשה לישון ונשארנו אני, אתה ועוד אחד שנשאר לישון בבסיס.

הסרט נגמר ב-1 וחצי בערך. אמרתם שאתם הולכים לישון, אמרתם לילה טוב ויצאתם.

נשארתי יושבת על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, חושבת שלא יכול להיות שככה זה נגמר, שזה באמת הסוף של הערב הזה.

הלכתי לשים את הקולה במקרר וחזרתי לחדר.

הלכתי לזרוק את המגשי פיצה לפח וחזרתי לחדר.

הלכתי למלא מים וחזרתי לחדר.

הייתי חייבת לצאת עוד פעם אחת, אז הלכתי לשירותים ובדיוק יצאת עם הפלאפון, שאלת לאן אני הולכת ואמרתי שלשירותים, אמרת שגם אתה.

יצאתי מהשירותים וראיתי אותם יושב בפרגולה אז שאלתי אותך למה אתה לא הולך לישון אם אמרת שאתה עייף. "חיכיתי שתצאי" אמרת בקול חלש.

כרגיל ישבנו 3 שעות בחוץ, כמו בכל שמירה, חיקבתי אותך כל כך הרבה, נשמתי אותך והסנפתי אותך אבל לא נכנעתי לעשרות אלפי המחשבות והרצונות שהיו לי בראש. ישבנו ודיברנו וצחקנו והיה כיף אבל אז הסבלנות של שנינו כבר התחילה להעלם וכמעט ולא עמדנו בזה יותר, היינו קרובים, יותר מידי קרובים, אז אמרת שאתה חושב שאתה פורש כי אתה לא עומד בזה יותר ואתה לא רוצה להכריח משהו שאני לא רוצה, למרות שאתה יודע שאין משהו שרציתי יותר מזה באותו רגע. 'יאללה ילדה, לילה טוב' אמרת וחיבקת אותי חזק חזק, חצי על העוקם שנינו יושבים על השולחן ומתחבקים, אף אחד לא רוצה לעזוב עד שבסוף שחררת, הרפת את האחיזה שלך ממני אבל אני לא יכולתי, פשוט לא יכולתי. ניסית לדגדג ולשחרר את הידייים שלי אבל לא הרפתי, לא הייתי מוכנה לעזוב, זה כמו לתת לך ללכת, לא יכולתי, לא הצלחתי, לא רציתי. עד שבסופו של דבר עזבתי אותך 'סליחה זה בסדר, לילה טוב...' אמרתי בקול קצת חנוק מדמעות. אני לא יודעת למה, אבל הדמעות פשוט עלו לי לגרון ישבו חזק חזק על הקצה, אפילו היה לי קצת קשה לנשום. הלכת להחזיר את הכוס למטבחון ובאת לכיוון החדר שינה שלכם. ישבתי שם על הספסל של הפרגולה בוהה באבנים שברצפה ומחזיקה את הדמעות בפנים.

'לך אני נשארת פה קצת זה בסדר'.

-' לא, אני לא הולך עד שאת לא הולכת לחדר.'

-' דיי עזוב הכל בסדר'

-'אלמוג אני לא אעזוב. מה קרה?'

- 'דיי הכל בסדר באמת, לך לישון'

- 'את אף פעם לא אומרת דיי כשהכל באמת בסדר. נו מה קרה? אני רוצה לדעת.' מדהים עד כמה כבר למדת להכיר אותי

-' קשה לי, אתה לא מבין שקשה לי?'

-'מה קשה לך?'

-' הכל, פשוט הכל. לתת לך ללכת, קשה לי.'

כמה רציתי לנשק אותך, כמה רציתי לחבק אותך.

התחלתי להשתפך שם ולנסות להסביר לך כדי שתבין ולו רק קצת עד כמה אתה משפיע עליי בכל מובן, בכל מצב, עד כמה אני חושבת עליך, עד כמה אני רוצה אותך, עד כמה אני צודקת בזה שאני לא נותנת לזה לקרות.

אבל אמרת משהו נכון, שאנחנו יותר סובלים מאשר בסדר.

יש כל כך הרבה רגעים שאני לא יודעת בשביל מה אני עושה את זה, למה אני מכאיבה לשנינו כשאפשר הכל בעצם,

כשאני יכולה פשוט לתפוס אותך ולנשק אותך, שאתמול לא היה אף אחד, כולם כבר ישנו ויכולתי לנצל את זה כדי להיות איתך לבד עוד קצת ולנשק אותך כמו שאני רוצה ולחבק אותך כמו שאני רוצה ולהרגיש אותך כמו שאני רוצה אבל לא עשיתי את זה.

אני לא יודעת אם אני מתחרטת עכשיו אבל אני יודעת שבאלי עוד אתמול, ולרגע שכחתי שזו הייתה השמירה האחרונה, כלומר אין עוד הזדמנות ללילה כזה, ללהיות ביחד כזה, למשהו כזה.

בין כל הלילה הזה חפרת לי כבר יומיים שנראה לך שאני והאקס מתקרבים ושאנחנו עוד נחזור להיות ביחד.

אמרתי לך שאין מצב, גם בלי קשר אלייך, זה לא היה מתאים, הקשר ההוא לא היה בריא. אני לא אומרת שלא נהנתי ושלא היה טוב אבל...זה לא היה זה. לא שאני מתחרטת חלילה.

בהמשך היום אחת הקצינות באה וראתה אותי עם האקס יושבים ומדברים כמו פעם כזה צוחקים והכל שמח. יותר מאוחר כשראיתי אותה בחוץ היא שאלה אם חזרנו או שאנחנו סתם ממש נחמדים אחד לשני. אמרתי לה שסתם ושהכל רגיל. היא אמרה שזה מסוכן הדברים האלה.

אני לא מבינה למה כולם חושבים ככה, אז עבר השלב המוזר ועכשיו כמו פעם, זה עד כדי כך חשוד?

חוסר יחס.

אני לא בנאדם שיודע להתמודד עם חוסר יחס.

שבוע שעבר דיברתי עם אח של חברה שלי בפייסבוק, אנחנו מדברים כבר כמה זמן, הוא ביקש את המספר שלי כי אין לו קליטה בבסיס או שקר כלשהו, נתתי לו, כי אני מכירה אותו והוא ממש חמוד.

עבר כבר שבוע והוא לא עשה עם זה כלום.

אתמול, אני בשיא האריזות, השעה 11 וחצי בלילה.

טלפון ממספר לא מוכר:

"הלו..?"

"היי, אלמוג?"

"כן..?"

"היי אני חבר של שני ויובל, האמת שרציתי לשאול אותך אם את רוצה לצאת?"

"אממ...מה...איך....תזכיר לי איך קוראים לך..?"

דיברנו עוד כמה דקות שכולי הייתי הכי מובכת בעולם.

השיחת טלפון הכי לא צפויה והכי מפתיעה שהייתה לי בזמן האחרון, לא דיברתי בטון מזלזל או מתנשא, אמרתי לו שנדבר, שיוסיף אותי לפייסבוק ויש מצב, איך שיזרום.

את המספר שלי יש לו, את השם שלי גם.

לפייסבוק הוא לא הוסיף.

לשלוח הודעה או להתקשר הוא גם לא עשה.

מה יש בי? מה יש בי שדוחה אנשים?! למה אנשים מראים קצה כוונה ובסוף בורחים, לא עושים עם זה כלום?

יותר מפעם אחת עבר לי בראש לשלוח הודעה בסגנון של "אז מה, רק דיבורים אה??" או משהו קורץ כזה ואז אני נזכרת כמה פתטי זה נשמע.

כמה דורש יחס זה נשמע.

כמה זה נואש.

מה אני אמורה להסיק משני המקרים האלה...?

                                                                      "הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב

                                                                              שלאהוב אותך זה לשלם בכאב"

אז באמת יצא ש"התעמתתי" איתך היום. אומנם לא עמדתי מולך וצרחתי, אבל התכתבנו בצ'ט הפנימי ואמרתי לך את כל מה שהיה לי.

אמרת שאוף איתי, ושאני פיכסית בנימת הומור כמובן, שאלתי אותך למה ואמרת שלא דיברנו 5 ימים ונראה כאילו לא מזיז לי בכלל.

אם היית יודע את כמות המילים שנשפכת פה בבלוג הזה רק עליך, על תיאורים שלך, על רגשות אליך, אם רק היית יודע.

אחרי המשפט הזה אמרתי לך בדיוק מה קרה, שראיתי את השיחה הזאת בוואטסאפ שלך, שנפגעתי כ"כ, שאתה לא חייב לי דין וחשבון.

אמרת שהיא התחילה איתך בדיוק באותו שבוע ושחתכת את זה בדיוק באותו ערב, אבל תעשה לי טובה.

דיברנו עוד קצת ופחות או יותר הבנת אותי, אמרת שאתה מעדיף לסבול כשאני קרובה מאשר שאני אהיה רחוקה ואני אמרתי לך שכואב לי קרוב, אז הסכמת להקריב את עצמך כי אתה מעדיף שיכאב לך ולא לי אבל אתה לא מבין שאתה לא יכול למנוע ממני את הכאב שאתה בעצמך גורם.

בסופו של דבר אמרת שאני רק אגיד שלא נפסיק להיות ידידים, וזה כמובן לא חשבתי לעשות, זה גם בלתי אפשרי, אנחנו באותו צוות,

אז אנחנו מתנהגים כרגיל פחות או יותר, כמו תמיד אני רציתי לעבור ואתה הלכת עם הכיסא אחורה כדי שאני לא אצליח לעבור ודרשת את הנעימי שלך כי בדיוק הסתפרת. הסחרחורת הזאת שהרגשתי כשגל של ניחוח הבושם שלך או מה שזה לא יהיה הגיע לאף שלי היה פשוט משכר.

"אני צריכה לעבור."

"- לא, לא נותן לך לעבור"

"- לא לא, באמת, אני צריכה לעבור"

הסתכלת עליי במבט מבואס ואמרת שאתה לא אוהב את הטון הפיקודי הזה.

אתה מפיץ יותר מידי ריח טוב וזה קשה לי. אז הייתי צריכה לעבור.

אז הפחד שלי אתמול בלילה היה מוצדק, הרגשות שלי לא רק שלא דעכו אלא פשוט חיכו יפה יפה בשקט כדי לפרוץ החוצה בשיא הכח, בשיא העוצמה, בשיא הכאב.

כמה דברים בא לי להגיד לך עכשיו, כמה מילים אני רוצה לכתוב לך עכשיו, כמה אני רוצה אותך עכשיו.

מטומטמת.

אני לא רוצה להתחיל לחשוב בכלל איך אני אשרוד את ראשון הבא.