נשאר עוד חודש בדיוק.
חודש בדיוק עד שנעמוד שוב על רחבת המסדרים והפעם, כמעט שלוש שנים מאז סיום קורס תכנות, לא מקבלים סיכת תוכניתן אלא ארון אחד על כל כתף.
חודש בדיוק עד שאני אחזור ליחידה שאני כל כך אוהבת ומייחלת אליה שוב.
חודש בדיוק עד שאני אתמודד עם כל החששות והפחדים שיש לי עם התפקיד שאני עומדת להיות בו.
חודש בדיוק עד שיבחנו כל הקשרים שנוצרו בחצי שנה האחרונה באופן אמיתי, כשנכנסים לשגרה אמיתית של חיים בלי מסגרת קורסית, בלי תירוצים של לו"ז ובלי שוב דבר. הדבר האמיתי.
חודש בדיוק עד שאין דבר כזה יותר שושים או לסגור שבת, שחוזרים להיות כל יום בבית ופתאום יש חיים ויש זמן פנוי לשם שינוי.
עוד חודש בדיוק.
חודש שיכלול בתוכו הרבה הרבה לחץ.
חודש שיכלול בתוכו תרגיל סיכום של שבועיים שהתחלנו לעבוד עליו חודש מראש כי לא חסר מה לעשות וכולם משגעים אותי.
חודש שצריך לנצל כל יום וכל דקה עם ההוא ששיבש לי את הלב.
חודש שצריך לספוג כמה שיותר זמן עם החברות ששם שנשארות עד סוף אוגוסט כי המסלול שלהן דפוק.
חודש שצריך לנצל כל רגע של למידה ושל החממה הזאת שאפשר לעשות בה טעויות.
חודש שאפשר לנוח בו במובן מסויים לפני הלחץ שיגיע בתפקיד.
אני לוקחת דברים קשה מידי, אין לי ספק בזה.
התרגיל הזה.
אני בתפקיד רמ"ד. מה זה אומר? זה אומר שיש לי שני ראשי צוותים תחתי שיש להם צוות של 2-3 תוכניתנים כל אחד.
בתכלס, זה אומר שאני אחראית לזה ששתי מערכות יעבדו, שהכל יתקתק לפי הזמנים, שהכל ילך חלק, שהכל יהיה מסודר ומאורגן ובעצם לעשות הכל מאחורי הקלעים בלי להפריע להם לעבוד.
בנתיים אני יותר מתמרמרת על התפקיד מאשר לומדת ממנו.
כי החונך שלי מעצבן אותי ברמות חולות ואני חסרת סבלנות כי האנשים שעובדים איתי לא יודעים איך לעבוד עם אנשים ויש לי עוד שניים שלא קשורים לחיים שאני עדיין לא מבינה מה אני אמורה לעשות איתם, ויש עוד מלא מלא דברים מסביב שלא קשורים אבל משפיעים עליי כל כך הרבה.
באמת שאני מערבולת חושים, אי אפשר להבין ממני אם אני שמחה או עצובה, אם אני רצינית או צינית, אם אני צוחקת או מתה לבכות, אי אפשר להבין כלום.
חוסר שעות שינה מטורף עובר על הגוף שלי כך שנראה לי שיום אחד אני פשוט אתמוטט אבל לא נורא, יהיה מצחיק - ככה אני נוהגת להגיד.
אני מתה מפחד. ממה שעכשיו, ממה שיהיה, ממה שיקרה, מאיך שאני אהיה, ממה שיגידו עליי, ממה שירגישו אליי, ממה שיקרה איתי, מאיך שאני אתפקד ומכל כך הרבה דברים.
אני לא סגורה על עצמי בשום צורה או אופן בנוגע לכל דבר שצריך להיות כבר סגורים עליו. זה פשוט נורא.
אני לא מצליחה להתנהל עם עצמי בצורה מסודרת ומאורגנת, אני לא מצליחה לחשוב על ה'חזון' שלי, אני לא מצליחה להתרכז נקודה.
יש לי יותר מידי דברים בראש, אני מרגישה במקום בטוח עכשיו וככל שהזמן עובר אני מבינה שאני עומדת לצאת מהמקום הנוח והבטוח הזה ולהגיע אל המקום האמיתי ששם כל טעות באמת קריטית, שכל דבר שאני אעשה יהיו לו השלכות מעבר לנזיפה או לשיחת הסבר 'למה זה היה לא בסדר'.
בתרגיל סיכום אני עובדת עם חברים שלי, אני בוכה להם ומתמרמרת על זה שהתרגיל חרא עוד לפני שהוא התחיל ושאין לי כח וזה משהו שאני יודעת שאסור לי לעשות ביחידה למרות שאני אהיה עם חברים שלי כי אני אהיה במקום אחר, אני לא אהיה אחת מהצוות, אני לא אהיה אחת מכולם, זה לא עובד ככה. לא כשאת המפקדת שלהם.
ועכשיו אני עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה ותוהה אם באלי לעצור את הזמן או להעביר אותו מהר מהר קדימה כי תכלס, טוב לי אבל לא טוב לי ואני יודעת שגם בתחילת התפקיד יהיה לי טוב ולא טוב כי אני אחזור ליחידה אבל הכניסה תהיה חרא כי זאת האווירה וזאת החפיפה וזאת ההתחלה ואין מה לעשות התחלות זה חרא.
אני רוצה לעצור את הזמן ולהישאר במקום הנוח הזה שאין לי עדיין אחריות על כלום אבל להיות במצב הזה ביחידה שלי.
בקיצור....מחשבות מחשבות מחשבות כל היום וכל הלילה פעם על זה ופעם על סתם דברים שקורים באותו זמן או יום, פעם על זה שנמאס לי ואין לי כוחות ופעם על כמה שלא באלי שיגמר כי טוב לי וכיף לי.
סערת רגשות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
