My (Un)simple Life

פעם ראשונה שהצלחתי להגיד סטופ ולעצור את עצמי מלהדרדר למשהו שמרגיש כל כך נכון אבל הוא פשוט לא.

שעצרתי את עצמי לפני שהיה מאוחר מידי, שלא נתתי להגיע לגרוע מכל.

אז למה זה מרגיש ככה?

למה זה כואב כל כך?

למה זה חסר כל כך?

מה יש פי שמושך רק את אלו שאני לא באמת יכולה להיות איתם?

מה דפוק בי שאני מכניסה את עצמי לשטויות האלה מה?!

' לא תמיד הכל ככ פשוט...

- לא תמיד הכל כל כך מסובך...'

משפט חכם ששמעתי פעם ואני לא מסכימה איתו ככ כי הבעיה היא לא שהכל מסובך, הבעיה היא שאני מסבכת את הכל.

אני יכולה להגיד שברגע שמחליטים לשים ת'קאט הזה, להגיד סטופ. זה לא יכול לקרות, אז זה הרגע שהופך להיות הכי קשה, אז זה הרגע שיש לי צורך עז להתקרב, אז זה הרגע שבאלי לעשות הכל רק כדי שישימו לב אליי.

נמאס לי מעצמי.

וזה כאילו לא משנה כמה שקט יהיה לי מסביב, תמיד תגיע תקופה שבה הכל קורה, שדברים מתחילים להסתבך, שהכל היחד.

ולא.משנה כמה אני אנסה הכל רק צרות. 

בתוך כל ההרגשה הטובה הזאת שדברים נותנים אין פעם אחת שלא יהיה בזה אלמנט כלשהו של סיכון, של משהו אסור, של משהו לא בסדר...

זה כאילו כמו כישרון כזה להסתבכויות, לדרמה.

התחושות העמוקות האלה שאני לא מצליחה להבין אם הן נובעות מרגש אמיתי או מכל הלבד שהיה לי עד עכשיו

וזה מעצבן וזה מתסכל ואני לא רוצה להרגיש מגעיל ככ בגלל שכיף לי.

מזל שיש מישהו חכם ממך שיודע להגיד סטופ ולעצור את הכל בזמן

כן זה כיף שיש מישהו שרוצה אותך כל כך, שחושב עלייך בלילות וחולם עלייך חלומות ומדבר איתך כל היום מהבוקר ועד אמצע הלילה

אבל מזל שהוא חכם ממך ולא רוצה לפגוע באף אחד ומבין את המצב הדפוק הזה ויודע לקחת צעד אחורה.

מזל שיש מישהו חכם ממך שלוקח נשימה עמוקה ומשאיר אותך רק בדמיון.

מזל שיש מישהו חכם ממך.

ילדה מטומטמת, פשוט ילדה מטומטמת.

את יודעת שזה צרות ואת יודעת שזה לא יביא לשום דבר טוב.

אז למה?

למה להיות ילדה מפגרת למה?

למה בכל זאת להמשיך עם המילים האלו שיכולות להתפרש בכל כך הרבה מובנים?

למה בכל זאת לזרוק משפטים כאלה שהם הכי טיזינג בעולם?

למה?

כי זה כיף?

כי משעמם לך?

כי בא לך?

למה?!

ילדה מטומטמת.