בוואטאפ קופץ - "יש ציונים!"
כמובן שהדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה לפתוח את המחשב (בפחד מאוד גדול) ולחכות ולראות את הציון שלי.
ברור שדווקא עכשיו המחשב יעלה לאט והאינטרנט לא יתחבר אבל בסוף נכנסתי.
מסתכלת על הרשימת ציונים של סימסטר א' ומתחת ל-67 הנחמד שהיה לי במבחן הראשון (וגם זה אחרי ערעור על ציון של 65) עוד 65 אחד נכנס לרשימה.
זה ממש גרם לי להרגיש טוב העניין הזה, אחרי שישבתי 5 שעות - פאקינג 5 שעות בתוך כיתה מול 4 מחברות בחינה (כי זה מחברת לכל שאלה) הציון שקיבלתי הוא 65. לא ציפיתי ל-100, לא ציפיתי ל-80, ציפיתי ל-70 כזה....אחחח מה ש-5 נקודות יכולות לעשות.
אתם בטח אומרים לעצמכם שאם היה לי 70 הייתי רוצה יותר...אז לא, לא הייתי רוצה יותר.
כי 60 - 69 זה הרגשה של כשלון. זה הרגשה של לגרד את העובר, זו הרגשה של 'את טפשה'.
חרשתי למבחן הזה כאילו אני לא יודעת מה! ישבתי ימים ולילות עד השעות הקטנות ופתרתי תרגילים ושאלתי אנשים ולא ראיתי את הסדרות שלי ועשיתי הכל אבל הכל כדי להצליח במבחן הזה!
זה מתסכל וזה מאכזב ואני מרגישה שמאז שחזרתי ללימודים פשוט לא הולך לי, לא הולך לי!
אז כן אני ממשיכה ללמוד וממשיכה לתת מעצמי ולהשקיע ולא לוותר אבל זה מייאש! זה פשוט מתחיל לייאש!
נמאס לי כבר להרגיש מתחת לממוצע, נמאס לי להרגיש שאני משקיעה וכלום לא יוצא לי מזה, לראות שכולם מסביבי שחלקם גם פחות חכמים ממני מצליחים יותר! זה מתסכל ומעצבן ונמאס לי כבר להרגיש הכבשה השחורה במשפחה, שכולם מוציאים ציונים מעולים וכולם מצטיינים וכולם שפיצים ואני...אני איפהשהו מאחור.
מרגישה חרבנה ובעיקר מאוכזבת מעצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
