מישהו שאל אותי היום מתי הייתי באמת עצובה פעם אחרונה ואיכשהו כל הסיטואציה איתך עלתה לי לראש.
הנתק הזה, השקט הזה.
ואז פתאום נזכרתי בחורף לפני שנתיים, שהיית באבט"ש.
זאת הייתהתקופת המבחנים הראשונה ולא עניין אותי כלום!
כשהיית צריך אותי, הייתי שם.
באמצע הלילה, בבוקר למרות העבוה בזמן שאני לומדת, כשאני לבד, כשאני עם אנשים, מחוברת באינפוזיה לפלאפון כי שחס וחלילה לא יקרה מצב שתצטרך אותי ואני לא אהיה שם.
כן, זאת הייתה מציאות שונה לשנינו והיום כל אחד במקום אחר ובשלב אחר אבל פשוט....
הכל הזכיר לי את זה פתאום, את איך שהיינו פעם.
מדהים כמה קרוב אתה יכול להיות לבנאדם ופתאום קורה משהו, מישהו עושה משהו, מישהו אומר משהו או אפילו סתם ככה להתרחק עד כדי כך שאתה אפילו לא זוכר מתי הפעם האחרונה שבאמת דיברתם.
זה אפילו יותר עצוב מדהים אני חייבת להודות.
אני לא יודעת למה נזכרתי בך פתאום, כל הסיטואציה של שמירות והחיפוש אחרי משהו שיעביר את הזמן פשוט השיט אותי חזרה לעבר שאני לא בטוחה אם לצערי או לא, לא יחזור.
חושבים יותר מידי בשמירות...על הכל מהכל...הרבה יותר מידי...וזה לא בריא לי לחשוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
