הגעתי למסקנה היום. משהו שבחיים לא חשבתי שיצא מהפה שלי בהתחשב במאיפה הגעתי, כמה רציתי לחזור וכמה הי לי כיף ביחידה בתור חיילת.
אני חושבת שהכל היה הרבה יותר קל אם היה דיסטאנס.
שתיבינו שאני אומרת את זה בלב כל כך כואב, כשהיה לנו שיעור מרחק פיקודי בבה"ד 1 פשוט צחקתי בגיחוך על כל אלו שאמרו שיש אצלהם יסטאנס ושהם לא יצאו בחיים עם החיילים שלהם אפילו לא למסעדה או בית קפה!
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת שעכשיו צריך סופר דיסטאנס ואל תסתכלו לי בעיניים ותפנה אליי בהקשב המפקדת או משהו כזה, אבל אם היה יותר דיסטאנס מהדיסאנס הסופר בסיסי שיש עכשיו, היה הרבה יותר קל לתת משימות, היה יותר קל לכעוס כשצריך, היה יותר קל להעביר ביקורת גם חיובית וגם שלילית, היה פשוט יותר קל לפקד.
בתור חיילת, החוסר דסטנס והפתיחות שהייתה לי עם המפקד שלי עזרה לי מאוד במהלך כל השנתיים בתפקיד.
לא תמיד היה קל, לא עם הכל הסכמתי אבל ידעתי להיות בוגרת ולקבל את הדברים כשצריך. אולי עם פרצופים פה ושם אבל סך הכל בהבנה. אני רק חושבת על אם היה דיסטאנס ובא לי לבכות. אבל מצד שני, בתור מפקדת, את הכי לא מתחברת לכל החיילים שלך, ואת לא מעריכה ואוהבת את כולם באותה מידה וצריך לא להראות את זה ביום יום וזה קשה. ולנהל שגרת עבודה עם חייל או חיילת שהתקשורת בניכם לא משהו וההערכה לא הכי גבוהה בניכם זה סופר קשה. ודיסטאנס, פשוט היה פותר כל כך הרבה דברים.
אני באמת כותבת את זה בלב כואב ויודעת שמהצד השני זה כל כך הפוך אבל רואים את הדברים בצורה אחרת פתאום...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
