"את נראית גמורה"
"יהיה בסדר...זה יעבור..."
"אפשר לעזור איכשהו? את רוצה שאני אעשה משהו?"
"אני מצטערת, את חייבת להיות בפגישה..."
"את מותשת אה?"
כל מיני משפטים כאלה שעלו היום, שניסו לנחם שניסו לעודד שניסו לעזור אבל בלי באמת יכולת.
כשכבר רואים את היאוש על הפנים שלך כנראה שהמצב ממש לא טוב והמצב ממש קשה.
כשאת יושבת מול המחשב ורק חושבת מאיפה להתחיל ומה עוד יש לעשות ופשוט באלך לתפוס את הראש בין הידיים ואפילו לצרוח אין לך כח כנראה שהגעת לנקודה ההיא שאף אחד לא צריך להגיע אליה.
אם את נשארת עד 8 וחצי בערב כשכל הבסיס כבר ריק (חוץ ממי ששומר כמובן) אז כנראה שמשהו פה לא בסדר.
אם היית כל היום בפגישות שברובן דיי שתקת ולא הועלת, כנראה שצריכים להקשיב לך כשאת אומרת שיש לך דברים יותר חשובים לעשות.
אם הרמ"ד שלך לא מבין שאת קורסת, כנראה שאין דיבור כמו שחשבת שיש.
אם צריך להישבר ולבכות ולהגיע למצב רע כדי שיתייחסו (מה שעוד לא קרה) אז כנראה צריך לצעוק יותר חזק למעלה כדי שיעשו עם זה משהו לפני שתגיעי למצב הזה.
אם את מגיעה הביתה וכל מה שאת רוצה זה לא לחזור לבסיס מחר (ומזל שאת בחופש) אז כדאי שיתחיל פה שינוי איפשהו.
אם אתמול לפני שנרדמתי אני מדברת עם חבר שלי והוא שואל מה קורה ומה אני עושה והתשובה היא חושבת על מחר בקול מיואש אז משהו דפוק.
הבעיה היא, שאין לי באמת פתרון לבעיה, כי הריי דברים לא ישתנו בטח לא בזמן הקרוב....
יש תחושה של 'מה הטעם?' למרות שאני הראשונה שאומרת שצריך להציף הכל אפילו אם לא יקרה עם זה כלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
