אם הגעתי למצב שעולות לי דמעות לעיניים כי אני לא עומדת בזה יותר, כי אני מרגישה שמעמיסים עליי כל כך הרבה דברים, שיש לי מליון ואחד דברים לעשות ואני לא מספיקה להגיע אפילו לרבע מהם, שאני קורסת - פשוט קורסת, אז כנראה שמשהו פה לא בסדר.
כנראה שאם אני אומרת שאני קורסת ולא יכולה אז אני באמת קורסת ולא יכולה ולא סתם לא מאמינה בעצמי או משהו.
אולי זה שאני בקושי 5 דק' במשרד עם החיילים שלי, עם הצוות שלי, עם העבודה שלי אומר שאני מתרוצצת יותר מידי על בולשיט.
אז כן, זה מאתגר ומכשל ויהיה לי יותר קל בדברים הבאים שיהיו ויבואו בהמשך אבל זה לא אומר שאני מסוגלת להתמודד עם הכל בבת אחת.
אני לא רוצה להגיע למצב שאני קמה בבוקר ולא בא לי לקום מהמיטה, אני לא רוצה להתמודד עם כאב ראש בלילה רק מהמחשבה של כל הדברים שיש לי לעשות מחר, אני לא רוצה שלא יהיה לי כיף להגיע בבוקר לעבודה וכרגע - כשאני יודעת איזה לחץ מצפה לי וכמה עבודה וכמה פגישות וכמה חרא אז לצערי זה מה שקורה.
ויש רצון לעזור ויש כוונות טובות לקחת ממני דברים אבל פשוט אין דברים לקחת.
כי על החיילים שלי אף אחד לא יפקד חוץ ממני, וניהול משימות אף אחד לא יעשה כי זה התפקיד שלי, ומבחינת מעקב אחרי חפיפות אף אחד לא יעשה כי זה חיילים שהם תחתיי אז מה לעשות?
אז כן, אני רק חצי שנה בתפקיד ויש לי עוד שנה וחצי לפחות אז זה ממש לא הזמן להתחיל להשתבז ולהישחק אבל מה לעשות שמעמידים אותי במצב הזה?
שלא בא לי יותר?
שאני רוצה לחזור אחורה ולא לצאת לתפקיד הזה ומספיק?
אין לי כוחות יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
