http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=514704&blogcode=13508653
לפני שנה בדיוק, פאקינג שנה יצאתי לדרך חדשה, לתהליך המטורף, הארוך, המתיש והכ"כ כ"כ משתלם הזה שנקרא קק"צ.
אני מסתכלת אחורה ועדיין לא קולטת כמה עברתי בשנה הזאת, כמה היא הייתה שונה במלוא מובן המילה מכל דבר אחר שעברתי בחיים, כמה חוויות צברתי, על כמה קשיים התגברתי, כמה אנשים הכרתי, כמה למדתי, כמה גיליתי על עצמי, כמה התחזקתי, כמה אהבתי, כמה התבגרתי.
גם אם לפעמים עוברת לי המחשבה בראש של 'למה עשיתי את זה?' או 'בשביל מה אני צריכה את כל החרא הזה על הראש שלי?' אף פעם לא אמרתי לעצמי שהייתי מוותרת על הדבר הזה. אף פעם בחיים לא הייתי מחליפה את התקופה העמוסה עד מעל הראש הזאת בשום דבר אחר.
אני לא יודעת איך להסביר את זה....עד שלא ראיתי עכשיו שמישהו כתב את זה בפייסבוק לא קלטתי בכלל שהיום זה היום.
עובר בי גל מטורף של נוסטלגיה לשבוע הראשון ולחדר בהכנה, לבנות ולצוות ולמפק"צים ולכל הקשיים של ההתחלה, לרחוק מכל החברים, לניתוק מהיחידה, ללא נודע, לפחד אם נעבור או לא, למאמץ, לחרישה, לפלאפון הישן שלי חחחח, לניווטים, למסע, ליום הראשון בבה"ד 1, לבראורים, לשבתות, ליום ספורט, לחתונה של אחי, לשבת הראשונה שהפסדתי, לשבת ההיא בגנצו שראיתי אותו פעם ראשונה, לחיבור המטורף לבנות בחדר, לטקס סיום, לסיכת מ"מ החדשה, לימים האחרונים, לנסיעות הארוכות הביתה, לרכבת, לחזרה לבה"ד 7, ללראות את כולם שוב, לתחושה השונה הזאת שמעריכים אותך יותר, למבחן שמעמידים אותך בו כל הזמן,להתנסויות, ללחץ, לאווירת חפשנות, למיילים, לגעגועים בעיקר לגעגועים, לחוויות החדשות, לקשרים, לריבים,לדמעות, למכתבים, למחברות, למבחנים, לשבוע שטח, להכל. פשוט הכל.
זה עושה לי עצוב קצת ומוחץ לי את הלב...
מכירים את זה שאתם כל כך רוצים לחזור לרגעים מסויימים, לחוות בדיוק את אותם הדברים אבל לא את הכל מהתחלה, רק נקודות ספציפיות?
אז הייתי רוצה, לחזור לחדר ולהעביר את הלילה בסיפורים ושטויות, להזכיר לכל אחת לקחת את הגלולה והכדור ולא לשכוח לעשות את זה ואת ההוא, לטפס למיטה למעלה דרך השולחן ולהתכסות בפוך עבה עבה מהבית כדי לא לקפוא מהקור, להסתכל החוצה כשהכל מתכסה בלבן ולהיות עטופה 24/7 במליון שכבות כדי לא למות, לעמוד באמצע המדבר באמצע הלילה עם כסדה ואפוד ונשק ולעשות פרט חוליה ולצרוח את נשמתי במטווח שאני מנהלת, להיות על ב' כל היום ולאתגר את עצמי במה שלא חשבתי שאני מסוגלת לעשות, לעמוד על רחבת המסדרים ולצעוד כמו מפגרים שלא יודעים לצעוד, להיות ב-4 וחצי בבוקר מוכנה כבר עם כל הדברים ולרוץ לאוטובוס ולרכבת, ליסוע ולראות את כל החום והחול מסביב ולשמוע מוזיקה בפלאפון אימלהההה זה עושה לי עצוב. דיי. דיי.
פשוט לא מאמינה שעברה שנה ופשוט לא מאמינה שאני כבר 5 חודשים בתפקיד.
מי ייתן והזמן יעבור מהר כמו שהוא עובר עכשיו, שיהיה יותר קל ולא יותר קשה, שלא יהיה משעמם, שימשיך לאתגר אבל לא יותר מידי, שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, שתמיד יהיה מי שיתמוך ויתן עצה, שדברים לא יסתבכו ושהכל יהיה קצת יותר שמח.
כאילו הצפתי לעצמי את כל הפחדים מחדש...וכמו תמיד לא מתחרטת על שום דבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
