האנשים שעושים לי שמח, אלו שמרגיעים אותי, שמספיקה שיחת טלפון אחת או מילה טובה או אפילו סתם לשמוע את הקול שלהם ופשוט הכל נהיה הרבה יותר טוב ככה סתם בלי סיבה.
האנשים האלה שכל כך חשובים לי ומה שהם אומרים או חושבים יכול (לא בהכרח) להשפיע לחלוטין על הדרך מחשבה שאני תקועה עליה.
אלו ששומעים שאני קצת מתוסכלת או קצת עצובה ופשוט יהיה להם עצוב איתי ביחד, שישמחו איתי כשטוב לי ושיתמכו בי בכל מצב וזמן.
אלו שידעו מתי לתת חיבוק ומתי לעשות צומי, מתי אני צינית ומתי באמת נפגעתי, מתי אני אומרת שהכל בסדר ובעצם שום דבר לא בסדר ומתי באמת יש בי שמחה מהלב.
אלו שלראות אותם פשוט יעשה לי כיף בכל הגוף,
הלוואי והיו לי המילים להגיד להם כמה אני אוהבת אותם וכמה הם חשובים לי...
ובתפנית חדה.
כל כך איכזבת אותי.
נראה כאילו כל כך זרקת במשימה הזאת ואני יודעת כמה חשוב היה לך להכניס את זה, וגם לי!
עיצבנת אותי. שכל יום שאלתי אותך מה עוד נשאר וכמה אתה חושב שיקח והתשובה פשוט לא השתנתה 'יומיים שלושה'.
לא יודעת מה עובר עליך, לא יודעת מה נסגר איתך כי למען האמת אתה נראה דיי בסדר,
אתמול ניסיתי ככה לפתוח שיחה סתם כי היה הרבה שקט משבוע שעבר ואמרת שאתה במשרד אז אתה קופץ כל כמה זמן לפלאפון, לא רציתי להפריע פשוט אמרתי לך שנדבר כבר וכמובן שזה לא קרה...
היום היה נראה כאילו הכל רגיל, אני לא יודעת מה נסגר...
באמת שאיכזבת אותי ברמות שאתה לא מבין בכלל.
אומר שתיתן ברבאק כדי שזה יהיה מוכן היום ובנתיים אתה יושב בחוץ ושותה קפה או יושב עם כולם, סבבה צריך הפסקות אבל יש לך מה לעשות להיום אז ציפיתי שתסיים.
באמת שאיכזבת אותי ברמה שאין לתאר ואני קצת ממש קצת מחכה שתלך.
אני מרגישה כל כך כושלת.
באמת!
משימות לא עומדות, חיילים מתחפשנים, לא כולם עושים את העבודה שלהם כמו שצריך.
אני מנסה, באמת שאני מנסה לעשות הכל כמו שצריך!
להתעניין, לבדוק, לשאול, לנזוף אם צריך, ללחוץ אם צריך, באמת כאילו שאני מנסה!
ברור שזה משהו שיבוא עם הזמן ועם הנסיון אבל אני פשוט לא מצליחה לרצות את עצמי, להיות המפקדת שרציתי להיות.
אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אני פשוט מצליחה להתאכזב כל פעם מחדש גם מהתפקיד שלא יודעת איך חשבתי שהוא יהיה אבל יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם והרבה מהם זה כאב ראש ולפעמים פשוט באלי לצרוח ולהתמרמר כל כך אבל אני לא יכולה כי אני מייצגת משהו ואני לא יכולה להראות הכל.
אני לא יודעת מה אני עושה לא טוב, אני לא יודעת איפה אני טועה, אני לא יודעת אם זה בגלל שאני צעירה אבל אני פשוט לא מרגישה שהולך לי בשום דבר בתפקיד הזה...
אני מנסה להילחם על מה שאני חושבת שחשוב ומנסה לוותר על מה שלא נראה לי חשוב, אני באמת לא יודעת מה אני צריכה לעשות אחרת...
אני מנסה לשבת ולנתח את הדברים שאני עושה כל פעם אחרי שאני יוצאת לא מרוצה ממשהו שעשיתי או שקרה בצוות ואני באמת לא בטוחה שאני מצליחה לעשות את זה.
אני נעזרת המון ומתייעצת המוןומנסה להסביר למה חשבתי X אם מישהו אחר אומר לי Y ולפעמים אני טועה ולפעמים אני צודקת אבל בשלב מסויים מי שאני סומכת עליו שיעזור לי ילך ולא יהיה פנוי כל הזמן, אנשים שמפקדים איתי יתחלפו ואני אהיה ה'ותיקה' שמבינה ויש לה קצת יותר כח לעשות ואני פשוט מפחדת לשבור את הכל.
אני נשמעת הכי מתבכיינת והכי מתמרמרת והכי לא יודעת מה אבל זה פשוט ככה.
כל כך הרבה פעמים אני רק מחכה לשניה שאני אוכל לעוף הביתה או לרגע שכולם ילכו ויהיה לי באמת שקט לשבת ולעשות את מה שיש לי, הבעיה שדווקא בזמנים האלה מחליטים לשגע אותי ואו שחופרים לי ללכת הביתה כי יאללה כבר או שמנסים למשוך צומי.
אני כבר לא יודעת אם אני רוצה שהצוות ישתנה או לא רוצה שהצוות ישתנה.
מצד אחד זה אומר שכל הטובים שאני סומכת עליהם יעזבו ומצד שני זה אומר שתהיה אווירה חדשה ויהיו חיילים חדשים ויהיה קצת פחות כח אדם אבל...לא יודעת, סוג של להתחיל מחדש במקום מסויים...
לפעמים אני תוהה לעצמי למה לא נשארתי במקום הקטן, הטוב והבטוח שהיה לי בתפקיד הקודם, מה חלמתי לשנות כ"כ? למה שאפתי כ"כ?
כבר לא יודעת...
יש קצת חופש עכשיו, סוף סוף קצת שקט...
האמת שהחופשה הזאת שהייתה לי באילת הייתה בדיוק במקום, כמו שהאקס שלי שהוא במקרה חייל שלי וכרגע ידיד שלי אמר לי 'היית צריכה את זה אה?' אז כן. כל כך הייתי צריכה את זה...
אין לי כוחות.
הגעתי למסקנה שאני מתמרמרת המון אבל הריי אם לא פה אז איפה?
לפעמים לא נעים כבר להתבכיין על דברים לאנשים כי...חלאס, מה רע לך בחיים?!
נמאס לי כבר להיות פתטית ולכתוב בערך כל פוסט על ההוא שהקטע איתו נגמר רשמית לפני חודשיים אבל תכלס, אין אפילו קמצוץ של 'I'm over you' מבחינתי וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע במקום יותר טוב.
בקיצור...יהיה בסדר יום אחד...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
