שבת עוד שניה נכנסת ואתה במרחק של כ-93 קילומטרים ממני.
איי שם בבית עם המשפחה, אוכל, ישן, יוצא, נח, מנקה את עצמך מהשבוע.
אני תוהה אם אתה מתאפק עד חמישי עם הדיסק שהבאתי לך או שראית אותו כבר ואתה פשוט לא מגיב...
קיימת בי התקווה הקטנטנה הזאת שבחמישי בלילה אני אקבל הודעה לפלאפון שלא יהיה בה יותר מידי, רק מילה אחת או שתים - 'אני פה. תצאי.'
אני יודעת שזה לא יקרה (למרות שאם מישהו מסוגל לעשות ב"ש - ראשון ב40 דקות זה אתה) אבל אני עדיין מקווה בתוך תוכי.
אני לא בטוחה אם עשיתי טוב או לא כשהבאתי או יותר נכון העברתי דרך חברה את הדיסק הזה...
זה סך הכל סירטון כזה במובי מייקר של תמונות שלנו עם כתוביות של ברכה ושיר ברקע, שיר שתמיד היה ויהיה שלנו, עד סוף העולם...
שמתי גם פתק קטן, שאולי זה לא לגיטימי להביא לך את זה כשאנחנו לא מדברים אבל בכל זאת הייתי חייבת כי זה היומולדת שלך ואי אפשר בלי
אני לא יודעת מה תעשה עם זה, אני מקווה שזה לא ישבור אותך.
חברה שלי (זאת שהביאה את הדיסק) אמרה שאם זה מעודד אותי לא נאית הכי שמח, עד כמה שזה מגעיל להגיד, זה קצת עשה לי טוב בלב לדעת שזה לא עבר לך ככה
שבת עוד שניה נכנסת ואתה במרחק של כ-93 קילומטרים ממני.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, עוד כמה אני אוכל לעצור את עצמי מלשלוח לך הודעה, מלבוא אליך, מלגעת בך, מלראות אותך, מלחבק אותך כ"כ חזק עד שלא נשאר אוויר.
אני כל כך רוצה אותך קרוב עכשיו.
יצאתי השבוע מלא, נהנתי, התעייפתי, הותשתי אפילו, הייתי עם אנשים שאני אוהבת, שתיתי, שמחתי ובאמת שכל זה לא עזר אפילו לא לרגע להעלים אותך מהמחשבות שלי, לגרום לזה לכאוב פחות, להזיז את האבן העצומה הזאת שנמצאת לי על החזה ולא נותנת לנשום.
מה אני אעשה איתך?
שבת עוד שניה נכנסת ואתה במרחק של כ-93 קילומטרים ממני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
