"מה לעשות? אני כבר לא יודע
אולי יש איזה סוד שיודעים רק מעטים
כמו אידיוט, אני רץ תמיד אחריה
ואומר לה בואי ותיהי איתי..."
הגעתי לנקודת השבירה שלי.
אחרי שבועיים וחצי, הגיע הרגע הזה שהדמעות כבר חונקות בגרון אז אני נכנסת למקלחת כדי לשטוף את הכל עם המים.
הגיעה השניה הזאת שאם לא היה תשעה באב ולא היית צם ולא היה לי ספק אם אתה בדירה או לא, הייתי פשוט נכנסת לאוטו ונוסעת אליך.
פתאום נמאס לי להיות חזקה ואני שואלת את עצמי בשביל מה אני בכלל מתאמצת?
זה הרגע הזה שאני אומרת לעצמי שאני רוצה לסוע ולזרוק את עצמי לזרועותיך למרות שאני יודעת כמה זה עצוב ופטתי פשוט ללחוש לך 'תנשק אותי, בבקשה.'
אחרי שבועיים וחצי שבקושי בכיתי בהם בטח לא כמו שחשבתי שאני אבכה, הברז נפתח ופשוט ישבתי ייבבתי ודיברתי לעצמי עכשיו.
הגיעה השניה הזאת שרצות לי סצנות מההתחלה, מהימים הראשונים שחקוקים לי כל כך טוב בזיכרון.
פתאום למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון, אני כבר לא כל כך בטוחה שאני רוצה נתק מוחלט.
זה הרגע הזה שבו הכל מתפרק והרצפה כאילו נשמטת לי מתחת לרגליים.
ואני רק תוהה מה יהיה ב-30.7 כשאני אראה אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
